היורש של סלית'רין

פרק 1

עליתי על הרכבת וגררתי את המזוודה מאחורי. "אל, בוא הנה!" ג'יימס קרא לי. הוא ישב בתא יחד עם רוז והם דיברו בניהם. הנהנתי. "לאן עוד יש לי ללכת?" למרות שאני הבן של הארי פוטר והכל, לא הכרתי הרבה ילדים של קוסמים. נכנסתי לתא שלהם והבטתי בלילי מנופפת לנו ובאמא שעמדה לידה וחייכה לעצמה. "אמא, אני יכולה לעלות גם?" אני קראתי את שפתיה של לילי, "בבקשה?" ואז הרכבת צפרה והתחלנו לנסוע. נופפתי להם מהחלון ואבא חייל אלי. לילי ניסתה לרוץ אחרי הרכבת אבל אמא עצרה אותה, והם נעלמו אחרי שפנינו בעיקול. ג'יימס הניח יד על כתפי וחזרתי להביט אל תוך התא. "אל תהיה כזה מצוברח," הוא חייך אלי. "שנה שלמה בלי אבא ואמא! זה לא כזה גרוע, אתה יודע." הנהנתי וניסיתי לחייך. רוז התמתחה ומילמלה משהו על זה שמעניין מי המורה להתגוננות מפני כוחות האופל השנה. "זה לא משהו קבוע?" תהיתי בקול רם, ושניהם הביטו בי וצחקו. פיטפטנו מעט על שום דבר, ואז נשמעו דפיקות על התא שלנו. "יש כאן מקום פנוי?" ילד בלונדיני בגילי עצד שם והציץ פנימה. בהיתי בו לרגע ואז התעשטתי כשג'יימס אמר, "כן, אבל לא בשבילך." "למה?" הילד שאל בביישנות. "אתה יודע מי אני?" ג'יימס אמר בארשת חשיבות. "אני הבן של הארי פוטר. ואני לא אתן לשום מאלפוי לשבת איתי באותו תא." הילד-מאלפוי-הביט בו מבולבל. "אבל..." הוא נאנח ויצא החוצה. הצצתי ברוז, אבל לא נראה שאכפת לה. "אתה..." פניתי לג'יימס. "הוא לא אבא שלו, ואתה לא אבא! אתה לא צריך בכלל להיות יריב שלו." ג'יי הביט בי בהפתעה. "אנחנו פוטרים, אל," הוא הסביר לי, "ואנחנו לא חברים של המאלפויים. ובכלל, הוא עומד להיות בסלית'רין. אתה לא צריך חברים משם." השתתקתי וחשבתי לרגע. לבסוף התרוממתי ויצאתי מהקרון, סוגר את הדלת באיטיות מאחורי. שוטטתי מעט, מנסה לחשוב מה לעשות. באמת לא רציתי חבר מסלית'רין, אבל ג'יי היה ממש מגעיל. פתאום נתקלתי במישהו ומתחיל להתנצל. "זה בסדר," אומר קול מוכר. הרמתי את ראשי וראיתי מולי את מאלפוי. "שלום, מאלפוי," ניסיתי לסנן בקרירות, כמו ג'יימס. הוא בהה בי לרגע ואז פרץ בצחוק. "אנחנו לא צריכים לריב, אתה יודע," הוא אמר, "ובכלל, אבא ופוטר השלימו בסוף. בערך." גיחכתי. "לא מצאת מקום פנוי, אני רואה," הבטתי בו בהתגרות, "מה קרה, אף אחד לא רוצה לשבת ליד הבן של אבא? אוי, אני כל כך מצטער לשמוע." "איך קוראים לך?" הוא שאל, חדור תקווה. נאנחתי. "אני אלבוס סוורוס," אמרתח בנימה עניינית, "מי אתה?" "אני סקורפיוס," ענה. "רוצה לשבת איתי בתא?" טילטלתי את ראשי. "רוז לא תאהב את זה," הסברתי, "אני מוכרח לחזור." סקורפיוס הינהן בהבנה והמשיך לצעוד קדימה.
חזרתי לתא וג'יימס העמיד פנים שלא הלכתי בכלל. דיברתי איתו ועם רוז אבל לא היה כל כך על מה. "אנחנו מתקרבים," הכריזה רוז. "צריך להחליף בגדים." היא יצאה מהתא ואני וג'יי נשארנו בו לבד, משתדלים להחליף בגדים מהר ככל האפשר. לבסוף רוז חזרה לתא, הרכבת החלה להאט והגענו להוגוורטס.
חשתי מדקרת כאב בזרועי, אך ניסיתי להתעלם ממנה.
לקח לי זמן להבחין בכתם הדם שהתפשט במקום.