היורש של סלית'רין

פרק 7

‌אני וסקורפיוס הלכנו לשיעור תורת הצמחים. היה לנו שיעור משותף עם גריפינדור- באמת תהיתי מי האידיוט שהחליט שלגריפינדור ולסלית'רין יהיו שיעורים ביחד, כי זה לא שמישהו באמת ציפה מאיתנו להסתדר ביחד. אז בשיעור הזה אני גם צריך להיות עם הגריפינדורים המתנשאים שאמורים להיות "אציליים" (אבא אמר לי פעם שזה הרעיון המקורי של הבית, והאצילות שלהם מתבטאת באומץ לב והגנה על החלשים ובגלל זה הסמל שלהם הוא אריה) וגם עם פרופסור ספראוט, שבבירור מתעבת אותי. תהיתי לעצמי אם אני רכשתי לעצמי אויבים יוצר מהר מאבא שלי. דוד ג'ורג' אמר לי שסוורוס סנייפ שנא את אבא מהרגע הראשון ואבא שנא אותו בחזרה. אם אבא התחיל לאהוב אותו רק אחרי המוות שלו (אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתה - מת) אז למה הוא קרא לי על שמו? הוא מעולם לא סיפר לנו הרבה על התקופה שלו בהוגוורטס. זה די מפורסם אז אני יודע דיי הרבה, אבל לא הרבה יותר מאחרים. דודה הרמיוני אומרת שזה כי אנחנו צריכים ליצור את הסיפור של עצמנו בלי להתבסס על סיפורים אחרים. (ככ נוגד את העובדה שאני כותבת פאנפיק) "אל?" סקורפיוס פנה אליי. זקפתי את ראשי אליו. "אתה נראה דיי מהורהר," הוא ציין, "קרה משהו?" הוא היה כל כך אופטימי. איך הוא יכול לשאול משהו כזה בכלל? "ברור שקרה משהו!" הדהים אותי עד כמה מגוחך היה הניסיון שלו לעזור. "אתה גם היית שם! ההורים שלנו כל כך מפורסמים - אותי שונאים כי אני לא כמו אבא שלי, אני אמור להיות בגריפינדור. אתה אמור להיות בסלית'רין, אבל אתה צריך לשנוא את המשפחה שלי, אמור להיות לך חשוב המוצא. אנחנו לא שווים כלום בעיניהם..." "הם שווים משהו בעינייך?" הוא הצר את עיניו ובחן אותי בביקורתיות. "אה?" "הם שווים משהו בעינייך?" הוא חזר ושאל. משהו בעיניים שלו נראה שונה פתאום - משהו נראה עמוק יותר... "ל-לא," מיהרתי להגיד. "אז למה אתה רוצה למצוא חן בעיניהם? למה אתה רוצה שהם יחשבו עליך דברים טובים? את אח שלך הם מעריצים כי הוא הבן של הארי פוטר המפורסם. אותך אף אחד לא מעריץ בגלל זה, אז יותר מכל המשפחה שלך - הנה, אתה רואה אנשים באמת..." בהיתי בו.  "מצטער-" הוא זקף את ראשו במהירות, השיער הבלונדיני-לבן שלו נע לכל עבר. איך הוא יכול להיות הבן של מי שאבא שלי שנא כל כך? "-אתה לא צריך," זה היה נשמע כאילו אני משלים את המשפט שלו. "כלומר, אני לא כועס עליך. אתה בסדר..." אמרתי במהירות. הוא צחק והרכין את ראשו, והשערות שלו הסתירו מעט את עיניו. בהמשך הדרך לחממות היתה שתיקה.
השיעור עבר פחות או יותר בשלום. לא היו מכות וקללות - די משונה שתלמידי שנה ראשונה מכירים כל כך הרבה קללות, בעיקר כי לא מעט מהם לא לומדים בבצפר... זה בטח כי אנחנו שומעים את ההורים מקללים בבית - והמורה התעלמו מאיתנו לגמרי, חוץ מכמה מבטים מלאי תיעוב שהיא העיפה בי במהלך השיעור. מבאים כאלה צריך לשמור לאדוני אופל- הלורד וולדמורט, לדוגמא. פתאום התחוור לי משהו - אני היורש של סלית'רין, נכון? אבל סלית'רין... סלאזאר סלית'רין... הוא מת לפני הרבה זמן, אז מה אם היו לו עוד יורשים? בבירור היו לו. מה אם הלורד וולדמורט היה אחד מהם? מה עם שאר אדוני האופל? היתה לי בחילה. אדון האופל החדש, בנו של הנבחר. לא רציתי שמישהו יחשוב משהו כזה. אני דומה במשהו ללורד וולדמורט? לא יכול להיות. לא הכרתי אותו ולא שמעתי עליו יותר מדי, אבל כולם אהבו אותו כשהוא היה תלמיד. אותי כולם שונאים...
"סקורפיוס," לחשתי, "אנחנו הולכים לסיפריה."