היורש של סלית'רין

פרק 4

עברו כמה שעות מאז ארוחת הבוקר, ואני וסקורפיוס ירדנו לאולם הגדול לארוחת צהריים. הבחנתי בכמה רוחות רפאים, ואפילו זיהיתי אחת- ניק כמעט בלי ראש, רוח הרפאים של גריפינדור. אבא ואמא תיארו אותו כל כך הרבה... "אתה... אתה ניק כמעט בלי ראש, נכון?" שאלתי אותו בהיסוס. הטא סרק אותי בעיניין מסוים. "אתה הבן של הארי, נכון?" הוא ציקצק בלשונו. "איזו מכה, איזו אכזבה..." בלעתי רוק במאמץ מסוים. זה לא מה שציפיתי לו בכלל. סקורפיוס תפס את ידי והוביל אותי במהירות לעבר השולחן של סלית'רין. מצאנו שתי מקומות פנויים וסקורפיוס התיישב באחד מהם. התחלתי להתיישב בכיסא השני, אבל התלמיד לידי הניח רגל על הכיסא. "פוטר, מה?" הוא סינן. "אין מקומות לפוטרים בשולחן הזה, בנו של הנבחר." הוא צחק בלעג. היגרפתי את ידי. "אייברי," אמר סקורפיוס במהירות, "למה שלא תוריד את הרגל שלך מהכיסא ותתן לאל לשבת?" אייברי צחק בקול. "מה קרה, מאלפוי הקטנה?" בוא אמר בלעג. "הצקתי לחבר הקטן שלך?" סקורפיוס חשק שיניים. "עזוב אותנו," הוא סינן. הבטתי על שניהם בכהות חושים. "מה, ככה?" אייברי תפס אותי בצווארון, הניף אותי ואז זרק אותי על הריצפה. סקורפיוס נעמד בכעס. "אייברי, אני מזהיר אותך-" "אתה מזהיר אותי שמה?" הוא צחק בזמן שהבטתי לשולחן המורים, מתפלל שמישהו מהם ייגש אלינו. ניכר בהם שאיש לא שם לב. "שתגיד אותי לאבא שלך? כי אני חושש, מאלפוי, שאבא שלך לא ישמח לדעת עם מי אתה מסתובב." סקורפיוס עשה צעד לעברו, אבל אני הקדמתי אותו. ניגשתי לאייברי והכנסתי לו אגרוף. הוא נעמד בזעם, בועט את הכיסא שתכננתי לשבת עליו הלאה ממנו. "אתה-" הוא שלף את השרביט שלו. סקורפיוס תפס את ידי ומשך אותי אל מחוץ לאולם הגדול. בשרך הבחנתי בג'יימס מביט בי, ואז מסיט את המבט ממני הבושה.
צעדנו במסדרון לכיוון המרתף של הפלפאף. "תגיד, למה אתה עושה את זה בשבילי?" שאלתי אותו. הוא העיף בי מבט. "אני יודע שאנחנו לא ההורים שלנו," הוא אמר בפשטות. כשהגענו למטבח עוד הייתי עסוק בלנסות להבין את המשמעות של זה.
ישבנו מוקפים בגמדוני בית, שותים מיץ דלעת ואוכלים תפוחי אדמה. "סליחה, אדונילי," ניגשה אלי גמדונית בית שהציגה את עצמה כווינקי. "תרצה שווינקי תבוא תביא לך משהו?" טלטלתי את ראשי. "תודה, ווינקי," חייכתי אליה. "היי, אלבוס," אמר סקורפיו, "תראה." הוא הצביע על ינשופה חומה שהכרתי היטב. "הדוויג!" התנשפתי בהפתעה. זאת הינשופה של אבא! היא התעופפה אלי והפילה מכתב שהיה כתוב בכתב היד המסודר של אמא. פתחתי אותו בידיים רועדות והתחלתי לקרוא.
לאלבוס החמוד שלי.
אני יודעת שבטח מאוד קשה לך עכשיו והכל, כשאתה בסלית'רין ולא בגריפינדור. אבל שתדע, אני ואבא אוהבים אותך מאוד מאוד. עוד לא סיפרתי לאבא שלך על הבית שהגעת אליו, אבל אני בטוחה שכשהוא ישמע הוא יבין ויכתוב לך. הבית שאתה לומד בו לא משנה את מי שאתה, אל. דיברתי עם ג'יימס ונראה שהוא מעריך אותך לא פחות מקודם. עוד לא סיפרתי ללילי, וקיוויתי שאולי תוכל לכתוב לה ולספר בעצמך. אתה נולדת להיות בסלית'רין, וזה שאנחנו היינו כולנו בבית אחר לא הופך אותך לעד כדי כך שונה.
נשיקות, אמא.
קימטתי את הנייר בכעס וזרקתי אותו לפח. "היא מדברת כאילו אני מקולקל," נהמתי. "כאילו משהו לא בסדר בי. כאילו אני בן חמש ולהסביר לי שאני לא כזה גרוע יעזור במשהו." "היי, אל-" סקורפיו הושיט את ידו אל כתפי. "לא!" אמרתי בזעם. "אתה פשוט מקנא, נכון? כי אני היו-" ראיתי שכל גמדוני הבית בוהים בי. "אוף!" הכיתי את השולחן בתסכול, ואז התיישבתי על הכיסא וטמנתי את הראש בן הידיים. "אוף," חזרתי בלחש.