אני עף. אני מהיר כמו ציפור, חופשי כמו הרוח. אני לא על מטאטא- אני עף כאילו יש לי כנפיים משלי. כאילו ממתי והפכתי למלאך. מתחתיי יש ים- הגלים נעים בו ויוצרים המון גוונים של כחול. ואז הכל קופא- והים מפסיק לנוע, ואני עומד באוויר, חסר יכולת לזוז. ואז הכל נמשך אחורה- אני לא רואה את הים, אבל העננים זזים ארחק ממני במהירות מסחררת ואני חש את הרוח פורעת לי את השיער. ואז הנוף משתנה- אני עומד ביער, ומולי, בין העצים יוצא אבא. הוא מחייך, והמשקפיים שלו נוטים טיפה ימינה. "אבא!" אני מנסה להגיד, אבל הפה שלי לא זז. הוא ממשיך לחייך, ואני מבחין שזה חיוך מזויף. "אלבוס," הוא לא קורא לי אל; אני חש צביטה בלב. "איך נתת לזה לקרות?" ואז העולם מתחיל להבלע בצללים, וזה רק אני והוא, עומדים אחד מול השני. בחלל הריק סביבי מהדהדות המילים שהוא לא אמר: "אני מאוכזב." "זה הזמן שלי לעזוב אותך, אלבוס." הצללים מתחילים לבלוע גם אותו. אני חש דמעה חמימה צונחת מעייני. "אבא, חכה-" אני מושיט את היד לתפוס אותו, אבל הוא התפוגג. ואז אני שוב מעל הים, בשמים, אבל אני כבר לא עף. אני צונח לאט לאט לתוך המים, ולא מניד עפעף כשאני שוקע בפנים, טובע.
אני רוצה שהוא ייראה אותי עכשיו.
התעוררתי כשהגוף שלי מכוסה זיעה קרה. התאמצתי לנשום, וחשתי את הלב שלי משתולל בחזי. אם אבא כל כך מאוכזב מזה שאני בסלית'רין... מה הוא יחשוב כשהוא ידע שאני היורש שלו?
אסור שהוא ידע, חשבתי בהחלטיות. בהיתי בתקרה. אני בהוגוורטס עכשיו, לא בבית. ואני בסלית'רין. לא משנה יותר מה אבא חושב, ואני ממילא לא יכול לשנות את זה. התיישבתי באנחה. סקורפיוס התחיל להתעורר לידי- השיער הבלונדיני שלו היה סטור, והעיניים הכחולות שלו היו אדמומיות. הבטתי בו בסקרנות. "אל..?" הוא מלמל, חצי ישן. חייכתי.
אני רוצה שהוא יראה אותי.
YOU ARE READING
היורש של סלית'רין
Fanfictionהספר השמיני היה פאנפיק, אז למה שלא נכתוב פאנפיק במקומו כדי שנוכל להתעלם מהזוועה שנקראת "הארי פוטר והילד המקולל?" סיפור מנוקדת המבט של אלבוס מאותו הרגע הו הוא עולה לרכבת בשנה הראשונה שלו להוגוורטס-חוויה מתקנת לספר השמיני. נ.ב. יהיה אלקורפיוס
