היורש של סלית'רין

פרק 2

עמדתי לבד בין הרבה תלמידים. כמה תלמידים ניסו לפנות אלי (מה שהיה מלווה בקריאות "זה פוטר!" או "זה הבן של הצלקת!" למה הם מכירים את אבא שלי בתור הצלקת? יש לו הרבה כאלה) אבל התעלמתי מהם ככל יכולתי, ויש לי הרבה יכולת. העמדתי פנים שאני משלב ידיים אבל האמת שניסיתי להסתיר את כתם הדם על זרועי-בנתיים לא היה נראה שמישהו הבחין, אבל תהיתי מה יקרה כשאצטרך לשים את מצנפת המיון על ראשי או לשבת לאכול. הבחנתי מזווית עיני בסקורפיוס, שעמד וטופף על רגלו בנינוחות. היה לי ברור איפה הוא יצא-סלית'רין, כמו כל המשפחה שלו. אבל אני... אני אמור להיות גריפינדור, אבל האמת שבאותו הרגע לא הרגשתי אמיץ בכלל. "מאלפוי סקורפיוס!" קראה בקול הפרופסור מקגונגל, מנהלת בית הספר. הוא ניגש לבמה. "סלית'רין!" צעקה המצנפת עוד לפני שנגעה בראשו. יכולתי להישבע שהיא התכוננה לצעוק את זה עוד לפני שהוא נגע בה בכלל. "נלסון ג'ורג'יה!" היא קראה להבאה בתור. "הפלפאף!" קראה מצנפת המיון. התחלתי לתרגל נשימות. בנתיים המיון נמשך והרבה שמות לא מוכרים נשמעו-וגם כאלה שכן. לבסוף הגיעה הרגע הגורלי. "פוטר אלבוס סוורוס!" מקגונגל קראה בשמי. כמה ילדים מחאו כפיים. לקחתי נשימה והתחלתי לצעוד לעבר המצנפת. תרגע, אמרתי לעצמי. אתה תהיה בגריפינדור. כמו ג'יימס. כמו אמא. כמו אבא. התיישבתי על השרפרף והנחתי את המצנפת על ראשי. הממ, שמעתי את קולה בתוך ראשי. פוטר. מעניין... כמו אבא שלך. נאנחתי בהקלה. גריפינדור. אני מניחה שהוא לא סיפר לך, אה? הוא לא סיפר לאף אחד. אבא שלך ביקש שלא העביר אותו לסלית'רין. אבל אתה... זה המקום היחיד בשבילך, אלבוס סוורוס. כולם המתינו בקוצר רוח, לא מבינים למה לוקח למצנפת זמן רב כל כך למיין מישהו. "סלית'רין!" צעקה המצנפת לבסוף. האולם קפא. חיפשתי את ג'יימס בשולחן גריפינדור, אבל הוא סובב את ראשו וסירב לפגוש את עיני. השקט נקטע כאשר שולחן סלית'רין החל למחוא כפיים בהיסוס. מבולבל, הנחתי את המצנפת בחזרה במקומה ופסעתי מטושטש לעבר השולחן שלי. לעבר הבית שלי.
"היי," סקורפיוס הצביע על מקום ריק לידו. "אתה יכול לשבת כאן. הנהנתי בשקט, לא רוצה לשמוע את קולי, אפילו לא במחשבות. במקום זה שמעתי את קולה של מצנפת המיון חוזר שוב ושוב, סלית'רין. בהיתי בצלחתי הריקה בזמן שסקורפיוס מילא את שלו במאכלים. "בחייך," יילל סקורפיוס, "זה לא כזה גרוע. תאכל משהו," הוא לקח את צלחתי ושם בה כמה תפוחי אדמה אפויים. לקחתי ביס אחד מכל אחד מהם והרחקתי ממני את הצלחת. "אין לי תיאבון," לחשתי. מה אבא יחשוב? סקורפיוס משך בכתפיו ואכל טוסט עם ריבה. את שאר הסעודה היברנו בשתיקה, הוא אוכל ואני בוהה בצורת הביס בתפוח האדמה הקורב ביותר אלי.

זחלנו בשתיקה לכיוון המרתפים של הוגוורטס. "הסיסמא היא דם כסוף," אמר המדריך והדלת נפתחה. סקורפיוס כיוון אותי לעבר המדרגות והתמוטטתי על המיטה. "אני רוצה להישאר על המיטה הזאת לנצח," יללתי. סקורפיוס התיישב לידי. "תרגע," הוא לחש, "אם אבא שלך לא יאהב אותך כי אתה בסלית'רין, סימן שמקודם הוא אהב אותך רק כי לא היה לא תירוץ למה לא. כלום לא השתנה." הנהנתי לתוך הכרית והתהפכתי. "אם היית יוצא בהפלפאף, מה אבא שלך היה אומר?" שאלתי אותו. "הוא היה מאוכזב, אבל אני לא יודע כמה הוא אהב אותי לפני זה..." הוא גיחך. "זה ממש קשה להיות מאלפוי?" תהיתי. "למה אתה שואל?" השיב סקורפיוס, "רוצה לנסות?" אני צוחק. "להיות מאלפוי?" אני אומר בציניות, "חיי זקנו של מרלין! יותר גרוע מלהיות בסלית'רין!" סקורפיוס צחק ואז קימט את מצחו. "אלבוס..." הוא היסס, "למה יש לך כתם דם על החולצה?"
סקורפיוס עזר לי להוריד את החולצה ויחד הסתכלנו על הסימן שהופיע לי על היד. זה היה כמו כתב בשפה מוזרה, כמו סימנים, ומן נחש שהתפתל לי מהמרפק אל הכתף. "זה קעקוע," אמרתי בהפתעה. סקורפיוס שטף לי את היד במים והדם נעלם, מותיר אחריו קעקוע כסוף. הבטתי במראה לרגע.
פתאום ידעתי מה כתוב בסימנים המוזרים. נשימתי נעתקה ודידתי אחורה, מאבד את ההכרה.