לאחר שבועיים
כמו כל יום כמעט, דונגהיוק וג'י-וון דיברו בטלפון. הם גם נפגשו כמה פעמים מאז שג'י-וון שכח הכל, אבל לא הרבה. לג'י-וון היה ממש קשה לסמוך על אנשים ובגלל זה לא הצליח לסמוך על דונגהיוק, ג'ונהו ויונהיונג, למרות שקיווה שזה יעבור לו כבר.
"אני לא מאמין שאתה עדיין לא זוכר כלום" דונגהיוק אמר ונאנח.
"כן, גם אני. נותנים לי תרופות כדי לעזור לי להיזכר וטוב, זה ממש לא עוזר. אני כבר יודע עלייך ועל השנה הזאת מיליון דברים ואני עדיין לא זוכר" זה העציב את ג'י-וון שהוא לא זוכר כלום, הוא באמת ניסה לעשות הכל אבל שום דבר לא הצליח.
"היי, אל תדאג, הכל יהיה בסדר" דונגהיוק שמע את הקול העצוב של ג'י-וון מעבר לטלפון, הוא רצה לעודד אותו.
"הלוואי".
"טוב, אני צריך ללכת ואני לא יכול לדבר בטלפון. אז נדבר איתך אחר כך ו... נדבר בנתיים בהודעות?" דונגהיוק אמר בשקט, הייתה לו סיבה לנתק את השיחה.
"אממ... אוקיי..."
"ביי..." דונגהיוק אמר באותו קול שקט וניתק את השיחה.
"ביי" ג'י-וון אמר אבל דונגהיוק כבר לא שמע את זה.
דונגהיוק:
אני צריך לספר לך משהו...
האידיוט של חיי:
דבר.
דונגהיוק:
אממ...
אבל אל תבהל או משהו כזה
ואל תעלם
ואל תתעצבן
ופשוט, הבנת..(?)
האידיוט של חיי:
אממ... אוקיי?
דונגהיוק:
אוקיי.
אחד.
שתיים.
שלוש.
האידיוט של חיי:
נו כבר!
דונגהיוק:
אני...
אני...
אני אוהב אותך.
