"אני יודע שאני לא מכיר אותך, אבל באמת שאתה יכול לדבר איתי על מה שאתה רוצה, אני באמת רוצה לעזור לך" ג'י-וון אמר עם דמעות בעיניים, הוא שמע שדונגהיוק ניסה להתאבד כמה פעמים וזה פשוט עשה לו רע, הוא רגיש ממש בכל מה שנוגע למוות והתאבדויות.
"אממ... תודה...?" דונגהיוק לא ידע מה לענות, כאילו, הוא באמת לא הבין מה זה המשפט המוזר שג'י-וון אמר לו עכשיו.
"אני מצטער ששכחתי, זה לא משהו שאמור לקרות, זה אפילו לא הגיוני לשכוח יותר משנה מהחיים" ג'י-וון אמר בקול שקט.
"זה באמת לא הגיוני, אבל זה בסדר, אתה תיזכר! מבטיח לך. יודע מה, אם לא תיזכר, אני אדאג שהחברות שלנו תמשיך לעבוד כמו שעבדה עד עכשיו" דונגהיוק אמר בחיוך שג'י-וון כמובן לא ראה כי הם דיברו בטלפון.
"אני... אני... אני צריך ללכת, ביי" ג'י-וון אמר וניתק ישר את השיחה.
"אייש" דונגהיוק נאנח לעצמו והפיל את עצמו על המיטה.
מחשבות התחילו להתורצץ במוחו של דונגהיוק, זה באמת מוזר שהוא פשוט שכח את הכל, נכון? כאילו, זה לא הגיוני משום צורה.
ג'י-וון תמיד אמר שהוא רוצה לשכוח הכל, למחוק את כל מה שקרה מאז שהוא פגש את אותם, אבל בחיים דונגהיוק לא תיאר לעצמו שזה יקרה. הוא גם ידע למה ג'י-וון רוצה למחוק, הוא נפגע הרבה פעמים, היה לו מוזר שפתאום יש לו חברים, ועוד כמה סיבות מוזרות.
אבל באמת, שג'י-וון בחיים לא רצה שבאמת ימחק לו הזיכרון, רק בימים שהיו בשבילו חרא, בימים שהיו בשבילו קשים.
