אני נועלת את הדלת ומתיישבת. הכל פה כל כך מטונף, אבל אני יודעת שזה המקום היחידי שאני לא יכולה לברוח ממנו. כי אם אני אברח, אני אהרוג, ואני לא אתן לזה לקרות.
אני מסתכלת מבעד לחלון הזכוכית. הירח עוד מעט יוצא. אני זוכרת שפעם ניסיתי לשבור את החלון הזה אבל בטעות שברתי את היד, כי הוא בעובי ארבעים סנטימטרים.
אני רואה את הירח, ואז אני מרגישה כאב. הקעקוע בצורת הסכין על האצבע שלי גדל וגדל, ולפני שאני שמה לב היד שלי הופכת לסכין. זה ככה משהייתי קטנה, נולדתי ככה. תמיד היה לי סוג של קעקוע של סכין על האצבע ביד ימין, אבל רק כשהייתי בת עשר התחיל לי הצורך להרוג בכל ירח מלא.
אף פעם לא ידעתי מה לעשות עם הקעקוע אז פשוט השארתי אותו חשוף. אבל כשהייתי בכיתה ב׳ מורה שלי שמה לב אליו והיא רצתה לשלוח אותי לטיפולים כדי לבדוק מה זה, כי זה לא הגיוני שלילדה בת שבע יהיה קעקוע. אז ההורים שלי ארזו את כל הדברים שלנו ועברו לנברסקה שבארה״ב. הכל כדי שאף אחד לא יבדוק אותי.
אז עכשיו אני תקועה פה. בעיר הקטנה הזאת שאם משהו קורה כולם יודעים עליו. כל יום אני צריכה ללכת עם כפפות לבית ספר, חם, קר, לא משנה מה. כי זה לא רק כל ירח מלא, אם מישהו רואה את הקעקוע שלי ושואל אותי לגבי הסכין אני הורגת אותו. אני לא יכולה לשלוט בזה. זה למה אני אומרת שיש לי צלקות מתאונת דרכים טראומטית ושקשה לי לדבר על זה, ככה אף אחד לא מבקש ממני להוריד את הכפפות.
אין לי כל כך חברים, כי אני די מסתגרת, ואני גם חושבת שאם אני אתחבר עם מישהו אני אולי אהרוג אותו בליל ירח מלא אחד. לילה אחד שאני לא יהיה כלואה בתוך המרתף הזה. כי אם אני יוצאת, אין לי שליטה. אני אהרוג כל אחד שאני אראה.
זה כבר קרה פעם. כשהייתי בת עשר בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בבית של חברה שלי, וכשהירח יצא רצחתי את כולם בפחות מעשר דקות. אני זוכרת שכשהתעוררתי בבוקר למחרת הייתי מכוסה בדם שלהם. ראיתי אותם במטבח, מתים לגמרי, שריטות של סכין בכל גופם, וידעתי שזאת אני, שרצחתי אותם. זכרתי בדיוק מה קרה, אבל אני זכרתי את זה כמישהו מהצד לא כעצמי. לא ידעתי מה לעשות אז פשוט ברחתי והשארתי אותם שם.
אף פעם לא גילו שזאת אני, אבל מאז אני נועלת את עצמי פה כל ירח מלא, משהייתי בת עשר. כבר שמונה שנים ככה. אני כל כך שמחה שאני בשנה האחרונה בתיכון, ככה עוד שנה אני יכולה לעזוב ולחיות את חיי רחוק מכל מי שאני אוהבת, לשמור עליהם מהמפלצת שבי.
רק ההורים שלי יודעים על הקעקוע, ואפילו הם לא יודעים את הכל. רק את מה שהם צריכים לדעת כדי לשמור על עצמם, כל השאר רק יפגע בהם.
אם רק השכנים שלי היו יודעים כמה אני סובלת בשביל לא לרצוח אותם עם סכין שגדלה לי מקעקוע על היד, אני בטוחה שהם היו מודים לי. או שהם היו שולחים אותי לבית משוגעים, אבל עדיין.
היד שלי נראת נורמלית לגמרי אם לא מסתכלים על הקעקוע. אבל עכשיו היד שלי היא כולה סכין, והיא תשאיר ככה לעוד עשר שעות בערך, עד שהשמש תזרח.
אני מתחילה להתפתל על הרצפה, מנסה להחזיק את עצמי מלברוח.
אני צורחת, חזק, עד שבקושי יש לי קול. אני מנסה להפסיק את הכאב שהשתלט עלי, הכאב שגורם לי לרצות לברוח, לרצוח.
אני עוצמת את עיני, מנסה לנשום בצורה נורמלית כדי שהכאב אולי יפסיק. זה עוזר רק קצת, אבל אני עדיין נשארת ככה בתנוחת עובר, עם עיניים עצומות כל הלילה.
אחרי כמה שעות של ערות וכאב אני רואה שהיד שלי מתחילה לחזור להראות נורמלי, מה שאומר שיש אור. אני קמה ופותחת את הדלת הגדולה והכבדה, ויוצאת. אני יכולה לצאת מהחדר גם כשאני המפלצת, אני פשוט יכולה לפתוח את הדלת מהנעילה, אבל המצב הכואב שאני נמצאת בו גורם לי לא לחשוב בחוכמה, ולכן אני לא חושבת על לקחת את המפתח מהכיס שלי ולפתוח את הדלת. לרוב אני פשוט שכובה על הרצפה בכאבים, פעמים אחרות אני מנסה לפתוח את הדלת בבעיטות ואגרופים.
אני נמצאת במרתף בבית באמצע שום מקום. מצאתי אותו פעם כשטיילתי עם הכלב שלי, באדי.
אני הולכת לאוטו שלי, גרוטאה שיש לנו במשפחה כבר עשרים שנה. היא מכוערת, מטונפת ומסריחה, אבל היא זזה, וזה מה שחשוב. בבית ספר צוחקים עלי בגלל זה, אבל לא אכפת לי מה אומרים עלי, מה שנמצא במוח שלי זה להשאיר אנשים בחיים, לא מה הילדה משיעור ספורט אמרה על האוטו שלי.
באמצע הדרך הביתה אני רואה את לוקאס מהבית ספר שלי. הוא היחידי מהבית ספר שאכפת לי ממנו, כי משהגעתי בכיתה ב׳ הוא היה נחמד אלי. היחידי שהיה נחמד אלי.
אני עוצרת ונותנת לו לעבור את הכביש, אבל לוקאס מתקרב אל האוטו שלי.
״הי לילי. חתיכת אוטו.״ הוא אומר ומחייך.
אני מגחכת באי נוחות ומסמיקה. ״זה היה זה או כלום.״
הוא נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו אבל המבט שלו מתמקד במשהו אחר.
אני קולטת שאני לא לובשת כפפות כשהוא שואל, ״מה זה על היד שלך, קעקוע?״
ואז בשניות היד שלי הופכת בחזרה לסכין ואני שוחטת לו את הבטן.
