האינסטינקט במוח שלי אמר לי לא לזוז, לא להגיד שום דבר. כי אם הוא באיזושהי צורה כמוני, הוא ירצח אותי במקום. אז במקום ללחוץ לו את היד כמו בנאדם נורמלי, פשוט ישבתי ובהיתי בפניו. היה לו תווי פנים מושלמים ושיער שחור גלי קצר. לעיניים שלו היה צבע מיוחד שלא יכולתי לראות עם האור המעומעם שבכיתה.
״הכל בסדר?״ הוא שאל.
״כן, זה פשוט הקעקוע שלך, הוא מיוחד. מתי עשית אותו?״
הוא מיהר לקפל את ידו לאגרוף. ״שכחתי שיש לי אותו כבר. יש לי אותו משאני זוכר את עצמי, אני לא יודע למה. זה לא משהו מיוחד, זה פשוט מוזר.״ הוא אמר.
פתחתי את הפה כדי להגיד שגם לי יש קעקוע כזה, אבל הצלצול קטע אותי, יופי, אני חושבת שאם הייתי מספרת זה היה ממש לא טוב. כל התלמידים נכנסו וכמה שניות לאחר מכן גם המורה, שנראית בת חמישים לפחות עם שיער מאפיר ופנים עכבריות. היא התחילה לדבר על השיעור הקודם, ואז לצערי נזכרה שיש תלמידה חדשה.
״כמעט שכחתי, תלמידים, מצטרפת אלינו תלמידה חדשה מאוהיו, מאליאנה פורסט.״ היא אמרה והצביע לכיווני. חייכתי חיוך ביישן וניסיתי לגרום לזה שהם לא יסתכלו עלי. המורה אחרי זה המשיכה בשיעור שברובו ניסיתי לא להרדם מרוב העייפות. לא ישנתי כל הלילה מחששות שמשהו יקרה ביום הראשון שלי פה.
כשהיה הצלצול להפסקה לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהכיתה כמה שיותר מהר. הלכתי לקפטריה ולקחתי לי מהאוכל היבש שיש שם, ובחרתי לי שולחן שהיה הכי רחוק מהכניסה. התחלתי לאכול וכשסיימתי ופניתי ללכת ראיתי את מאט. רציתי ללכת משם, אבל הרגליים שלי הובילו אותי לכיוונו. הוא בדיוק דיבר עם ילד בלונדיני שנראה בגילנו, אז ברגע שהילד הלך התחלתי לדבר.
״הי מאט, אני יכולה לשאול אותך משהו?״ אמרתי. הוא בטח לא זוכר את השם שלי, אבל הוא הנהן והלך אחרי עד שהגענו לפינה מבודדת.
״הקעקוע על היד שלך. היה לך אותו משנולדת?״ שאלתי אותו. הוא בחן את פני וראיתי את עיניו בבירור. הם היו צהובות, וחלק מהם נראה אדום כדם. צבע עיניי לא מיוחד, צבע טורקיז, אבל שלו שונות מכל צבע אחר שראיתי.
״אני לא יודע. אני חושב שכן. למה?״
״גם לי, אממ..״ גמגמתי. לא רציתי להסתכן בלהיות המשוגעת של הבית ספר ביום הראשון, אבל אם היה עוד מישהו כמוני רציתי לדעת.
״גם לי יש קעקוע כזה. נולדתי איתו.״ אמרתי והורדתי את הכפפה השחורה מידי. הוא בהה ביד שלי ומבט מבוהל היה על פניו.
״וזה לא הכל.״ הוספתי. ״בירח מלא היד שלי הופכת לסכין.״
הוא השפיל את מבטו. זהו. אני גמורה. עכשיו אני המשוגעת של הבית ספר, וכדאי שאני אקדים את המאוחר ואקנה סוואצרט שחור עם קפוצ׳ון כבר עכשיו.
״גם אני ככה.״ הוא אמר לבסוף.
חיוך מטומטם התפשט לי על הפנים. אחרי כל כך הרבה זמן שחשבתי שאני לבד בעיניין הזה, שאף אחד לא מבין אותי, עכשיו יש עוד מישהו. מישהו שאני בקושי מכירה ושכרגע שכחתי איך קוראים לו אבל עדיין, זה יותר טוב מכלום. הוא ישר מבטו וחייך גם. ״למה את כל כך שמחה?״ הוא שאל.
״אף פעם לא פגשתי מישהו כמוני, שיכול להבין אותי. זה מוזר.״
״יש עוד שניים כאלה רק בבית ספר הזה. אני מכיר עוד כמה מסנטה פה, זה כמה דקות נסיעה מפה.״ אמר.
חיוכי התרחב כל כך שהרגשתי שפניי עומדות להיקרע. ״איך יש כל כך הרבה?״
״המקום המקורי שהמרדים נוצרו בו היה בסינטה רה.״
״המרדים?״ שאלתי.
״כן, ככה קוראים לאנשים מהסוג שלנו.״
החיוך נשאר על פרצופי במשך כל השיחה שלנו, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חלק ממשהו, שאני לא משוגעת. שאני לא לבד.
