מה עשיתי? אני יוצאת מהאוטו ורצה ללוקאס שמדמם על הכביש. אני מסתכלת לראות אם מישהו ראה, אבל הכל פה ריק. מוזר שהוא עבר כאן בכלל.
אני שמה את ראשי על חזהו. הוא עדיין נושם, אבל ממש בקושי. אני לא יודעת מה אני אעשה עכשיו, יש לי פה בן אדם שעוד כמה דקות יהיה גופה. מה אני עושה עם זה? אולי אני פשוט אזרוק אותו פה. אולי אני יכולה לקחת אותו לבית חולים אם אני אסע ממש מהר. אני אגיד שראיתי אותו בצד הכביש כשעברתי.
אני גוררת אותו לאוטו ודוחסת אותו למושב האחורי, אולי לא הדבר הכי בריא לעשות לו עכשיו, אבל אי אפשר להאשים אותי, אי בפאניקה.
אני נוסעת הכי מהר שאני יכולה, ובאותו זמן גם מתקשרת לבית חולים, להגיד להם להיות מוכנים למטופל.
כשאני מגיעה כבר יש אלונקה ורופאים ליד הדלת שלוקחים אותו במהירות מהמכונית. מיד כשהם סוגרים את הדלת אני ממשיכה לנסוע, כי אני יודעת שהם ירצו לשאול אותי דברים ואני בקושי יודעת לשקר. אני תמיד צוחקת, או מחייכת, או נשברת ואומרת את האמת.
אני נוסעת לבית שלי. ההורים שלי יצאו לעבודה לפני כמה דקות. אני לא יכולה לבוא לבית ספר ככה, מחוסה בדם. אני אתנקה ואלך בעוד שעה.
כשאני מגיעה הביתה אני ישר הולכת למקלחת. אני מקרצפת מגופי את הגועל של המחסן, הדם, והעובדה שאולי רצחתי מישהו. עוד פעם. אני גם יודעת שבדרך כלל שאני הורגת מישהו אחד קשה לי להפסיק. אני יוצאת ומהר מתלבשת ויוצאת לבית ספר. בדרך לשם אני מתחילה לחשוב על לוקאס. אם הוא יתעורר או לא. ואז אני חושבת על משהו, אם הוא יתעורר הוא יכול להגיד לכולם שאני איזה משוגעת שיכולה להפוך את היד שלה לסכין ושפתחתי לו את הבטן. אני לא יכולה להרשות לזה לקרות, אבל אני גם לא רוצה להרוג אותו.
אני מגיעה לחניה של בית הספר, חונה את האוטו ורצה לכתה. בדיוק שאני מושיטה את ידי לדלת נשמע הצלצול. כל הילדים יוצאים ומתחילים ללכת לכיתות שלהם, ואני הולכת לשיעור מתמטיקה. אני יושבת במשך שעה בזמן שהמורה מסבירה דברים שלא אכפת לי מהם, שלא ממש חשובים לי יחסית לארועים של הבוקר.
אחרי הבית ספר אני חוזרת הביתה ומתיישבת מול הטלוויזיה שנפתחת על חדשות. אני עומדת להעביר ערוץ אבל אני שומעת את השדרן, ״היום בשעה שש בערב עומד להיות הליקוי החמה הראשון בארצנו מזה שמונה שנים, אז תתכוננו עם משקפיים, כי אני ממליץ לכולם לצאת ולראות את המחזה המדהים הזה.״
אני מסתכלת על השעון. עכשיו חמש וחצי. אני אצא עוד חצי שעה כדי לראות את זה, כי הרי אין דבר כזה כל יום.
אני לוקחת אוכל ואוכלת מול הטלוויזיה כדי להקשיב לדברים שהם אומרים על ליקוי חמה. אחרי זה אני יוצאת אל החצר, ואחרי כמה דקות זה מתחיל. זה מדהים. זה נראה כאילו השמים השחירו אבל השמש עדיין זוהרת. ואז אני מרגישה משהו. כאב, עיוות. אני לא מבינה מאיפה זה מגיע, אבל אז אני מסתכלת על היד שלי. סכין מתחיל לגדול ממנה עוד פעם. אני לא מבינה למה, הרי אתמול היה ירח מלא, היום זה רק ליקוי חמה. אולי זה גם מפעיל לי את המפלצת?
אני רצה לתוך הבית ונועלת את עצמי בתוך חדרי כי עדיין יש לי קצת היגיון. לאחר כמה שניות אני מנסה לפתוח את הדלת בבעיטות, אבל הפעם, זה עובד. אני יוצאת ורצה אל מחוץ לבית. אני רואה הרבה אנשים מחוץ לביתהם על המדרכה כדי לראות את הליקוי. נערה בלונדינית אחת, כמה זוגות עם ילדים. בסך הכל יש פה בערך שלושים אנשים.
אני מתחילה עם הבלונדינית. אני רצה אליה ולפני שמישהו שם לב אני חותכת לה את הצוואר. רק אז אנשים שמים לב אלי ומתחילים לצרוח ולברוח. אני תופסת כמה מהזוגות והורגת אותם במקום, מהר ויסודי. אחרי זה אני רואה את השכנה שלי נכנסת בבהלה לבית שלה ואני רצה מהר אחריה. אני מתהלכת בבית עד שאני מוצאת אותה מאחורי הספא. אני מקרבת את הלהב אל צווארה וחותכת. אחרי זה אני יוצאת ורואה שהרחוב כמעט ריק. אני נכנסת בית בית והורגת את כל מי ששם. יש כמה פרצופים שמוכרים לי. המוכרת בחנות ספרים הקרובה מסתתרת בתוך ארון. אני דוקרת אותה בבטן. הנערה הפאקצה שגרה עם חבר שלה כמה בתים לידנו עומדת באמצע הכביש וצורחת. תוך כמה שניות היא כבר שכובה על הריצפה דוממת.
אחרי עשר דקות כל מי שנשאר זה הילדים. יש בערך חמישה מהם, והם עומדים בפינת הרחוב, בוכים.
אני מתקרבת עליהם עם היד- סכין שלופה, נוטפת מדם. אחד מהם מסתכל עלי, ואני רואה את העיניים הגדולות שלו, עיניים שעוד לא ראו עולם, עיניים שרוצות לחיות.
למרות שאני מפלצת עדיין יש לי קצת לב, אז אני בוחרת לרחם עליהם. זאת הפעם הראשונה שאי פעם ריחמתי על מישהו. אני מסתכלת על האישה המתה ליד הרגליים שלהם וחושבת על זה שהם יכולים ללכת למשטרה.
אני מתכופפת ואומרת להם בקול תקיף, ״אם אתם תספרו למישהו עלי, אתם תגמרו כמוהם.״
