״זה יהיה החדר שלך.״ אומרת אמא שלי. בקושי יהיה אפשר להכניס פה מיטה, אבל אני אנסה להסתדר.
״בסדר. תודה אמא.״ אני אומרת. היא מסתובבת ויוצאת. זה כל כך מוזר. רק היום בבוקר היה לי חדר בגודל נורמלי, ועיר שהכרתי כמו כף ידי. זה היה רק בבוקר, לפני כמה שעות, ולמרות זאת זה מרגיש כאילו זה היה לפני שנים. אני נכנסת, ומתחילה לסדר את הדברים המעטים שלי. אני שוקעת במחשבות ואז הקול של אבי מקפיץ אותי. ״תבואי לסלון, אמא שלך צריכה לדבר איתך.״ אני יוצאת מהחדר ועוברת על כל החדרים בבית עד שאני מגיעה למקום שאמא שלי יושבת בו, חדר עם כמה קופסאות שכנראה יהפוך להיות הסלון שלנו. אני באה ומתיישבת לידה.
״לילי, אני יודעת שכל זה ממש קשה עליך, אבל אני אצטרך להקשות עליך בעוד משהו.״ אומרת אימי. אני מרימה גבות בשאלה.
״אנחנו נצטרך לשנות לך את השם.״ אני מסתכלת עליה באי אמון.
״השם שלי? מה, למה?״
״אנחנו לא עברנו למקסיקו, עברנו למקום רק כמה שעות מנברסקה, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות שלא ימצאו אותנו. תחשבי מה יקרה אם שוטר יבוא לבית ספר שלך ויבקש את לילי ג׳ונסון, מה יקרה אז?״ אני מהנהנת.
״אני מבינה. אבל אני יכולה לפחות לבחור למה לשנות?״
״כן. תיקחי את הזמן לחשוב על זה, בעיקר השם משפחה, זה ישתנה לכולנו.״
״ברור, כן. אני אקח את הזמן.״ אני אומרת ועולה לחדר שלי. הדמעות מגיעות יותר מהר ממה שחשבתי. אני לא רוצה לשנות את השם שלי. מי אני בלי השם שלי? איך אפשר לקרוא למישהו בלי השם שלו? אני לא רוצה שזה יקרה. בכלל לא חשבתי שאני אבכה בגלל משהו כזה. כשהייתי קטנה יותר שנאתי את השם שלי בגלל שחשבתי שהוא נשמע תמים מדי יחסית למה שאני יכולה לעשות. ביקשתי להחליף את השם שלי למאליאנה פורסט. כמובן שההורים שלי לא הסכימו אבל עדיין תמיד אהבתי את השם הזה. מאלי פורסט, בקיצור. אני עדיין אוהבת את השם הזה.
רצתי החוצה וקראתי לאמא שלי שבאה במהרה. ״יש לי שם. זה שם שתמיד רציתי ואני חושבת שתאהבי אותו.״
״מה השם?״ היא שאלה.
״מאליאנה פורסט. מאלי בקיצור.״ היא מסתכלת עלי במבט בוחן, ואז מתחילה לצחוק.
״מה, את לא אוהבת את השם?״ אני שואלת.
״לא, אני סתם צוחקת איתך. אני מאוד אוהבת את השם. אני זוכרת שתמיד אהבת אותו.״ היא אומרת בציניות.
אני מנסה להתעלם מהעובדה שהיא די מעליבה אותי כרגע ולוקחת את מה שהיא אומרת ברצינות. ״אז מצוין. מעכשיו קוראים לי מאלי פורסט.״
יומיים למחרת נרשמתי לבית ספר הקרוב. הבית ספר היחידי שיש בסינטה רה, מה שאומר שיש לי רק הזדמנות אחת לעשות רושם ראשוני של מישהי שרוצה להיות לבד. זה יהיה קל.
אני נכנסת דרך השער החלוד ומתחילה ללכת לעבר הבניין הישן והמתקלף. אני נכנסת והולכת לחדר מספר 681, החדר שאמור להיות לי בו שיעור ראשון. קיבלתי את המערכת שעות כשנרשמתי למזלי, אז אני לא מאחרת לשיעור. כשאני נכנסת יש רק כמה ילדים שישובים במקומותיהם, או עומדים ומדברים אחד עם השני. אני הולכת ומתיישבת בכיסא בשורה האחרונה. אני מתחילה להוציא דברים מהתיק, וכשאני מרימה את מבטי עומד לידי ילד.
״חדשה?״ הוא שואל.
אני מהנהנת.
״איך קוראים לך?״
״מאל פורסט.״ אני עונה בשקט.
״הי מאל, אני מאט, מאט טיילור.״ הוא אומר ומשיט את ידו קדימה. אני באה ללחוץ לו את היד, אבל אני שמה לב למשהו מוזר. על האצבע ביד ימין שלו. קעקוע של סכין.
