כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה מקריאה לי סיפור. הסיפור היה על כפר קטן, שקט, רחוק מפה. בכפר כולם היו חברים, כולם עזרו אחד לשני, ולא היה אף אחד לבד. חוץ מזקן ממורמר ששנא את העובדה שכולם שמחים במקום הקטן הזה. הוא תמיד רצה איכשהו להפר את השקט הזה, ויום אחד בא לא רעיון למוח. לילה אחד הוא נכנס לאחד הבתים וגנב מהם כסף. אף אחד לא גילה מעולם מי עשה את זה, וכולם התחילו להאשים אחד את השני. אחרי שבוע בלבד כולם כעסו, וזה היה כאילו החברות הטובה שהייתה בין כולם נעלמה. הכפר נשאר ככה להרבה זמן, אף אחד אף פעם לא גילה מי עשה את זה. הזקן היה מאוד שמח מזה בהתחלה, הוא הרגיש שהמשימה שלו עבדה, אבל אחרי שנים של מריבות כבר נמאס לו והוא סיפר שזה הוא. בהתחלה אף אחד לא האמין שכל השנים האלה הם כועסים אחד על השני במקום על הזקן. כולם כל כך כעסו עליו שהם בסופו של דבר הרגו אותו, אבל אפילו אחרי שהם ידעו מי עשה את זה זה לא שינה. הכפר נשאר במלחמה לנצח. אני לא כל כך מבינה למה אמא שלי הקריאה לילדה בת חמש סיפור על עצב ומוות, אבל אני זוכרת שאהבתי אותו מאוד וביקשתי לשמוע אותו כל לילה. אבל מה שאני כן מתחילה להבין זה את הסיפור, אני מתחילה להבין איך אני קשורה אליו. אני הזקן הממורמר שעשה משהו נורא ולא סיפר לאף אחד, אני הסיבה לכעס בכפר, או בעיר הקטנה שלי. אני לגמרי לבד, כמו הזקן. אני עשיתי מעשה נורא, כמו הזקן. כולם יכעסו עלי אם אני אספר. אף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא מרגיש כמו שאני מרגישה. אני לבד בעולם, אין עוד מישהו כמוני. אני חושבת.
״לילי, לילי תתעוררי כבר!״ אני פוקחת את עיניי ורואה את אמא שלי לידי עם מבט כועס ודמעות בעיניה.
״מה קרה?״ אני שואלת.
״מה קרה? את מעיזה לשאול אותי מה קרה?! אני יודעת מה עשית עכשיו, אני יודעת שזאת את.״
אני מרגישה את הלב שלי פועם מהר. ״איך גילית?״
״ילד קטן שאל אותי אם את הבת שלי. כשאמרתי לו שכן הוא פרץ בבכי וסיפר לי שרצחת את ההורים שלו ואת כל השכונה! איך עשית דבר כזה, איך?!״
דמעות מתחילות לרדת על פני. ״אני לא יודעת.״ אני אומרת בשקט.
״את משוגעת לילי, פשוט משוגעת. אני לא מבינה למה לא נולדה לנו ילדה נורמלית.״ אני לא יודעת מה לומר. היא אף פעם לא דיברה אלי ככה, היא תמיד הייתה מבינה, תמיד ישבה ודיברה איתי. אני לא מבינה למה עכשיו. ״אנחנו צריכים לעבור שוב.״ היא אומרת לבסוף. אני לא יכולה להגיד שאני לא שמחה מזה, אבל לפי המבט של אמא שלי אני חושבת שלא כדאי שאני אגיד משהו. ״מחר יהיה היום האחרון בבית ספר שלך, ומיד שתחזרי ניסע מפה. ברור?״ היא שואלת. אני מהנהנת. מוזר לי הרעיון של לעבור שוב. כשעברנו לפה כשהייתי בת עשר אמא שלי הבטיחה לי שלא נעבור עוד פעם. היא אמרה לי שנמצא דרך שאני אוכל לשלוט בעצמי, וככה אני לא אהיה מסוכנת יותר. איכשהו האמנתי לה.
אני עוברת את השער הגדול ונכנסת לבית ספר בפעם האחרונה. אני אמורה להתנהג רגיל מול כולם, אף אחד לא יודע שאני לא אחזור. אני נכנסת לכיתה ומתיישבת. אף אחד לא מגעיל אלי בבית ספר, הם פשוט מתעלמים ממני, ואין לי בעיה עם זה. בערך באמצע השיעור אני שומעת ברמקול- ״לילי ג׳ונסון, בבקשה לבוא לחדר המנהל.״ כל הכיתה עושה רעשים ואני לוקחת את הדברים ויורדת. אולי באו שוטרים והם רוצים לקחת אותי עכשיו? כשאני נכנסת אני רואה את אמא שלי יושבת שם. ״לילי, הנה את. המצב של דודה מרת׳ה לא טוב, אני חושבת שכדאי שתבואי לבית חולים.״
אין לנו דודה מרת׳ה, אבל למדתי להבין את אמא שלי ממזמן, אז אני פשוט לא אומרת מילה ובאה אחריה. רק כשאנחנו יוצאות מהשער ונכנסות לאוטו אני שואלת מה קרה. ״השוטרים מתחילים להבין מי זה.״ אומרת אמא שלי. ״כשראיתי טלוויזיה אמרו שהם ממש קרובים לפתור את זה, אני לא יודעת איך. אז לקחנו מהבית רק את מה שחשוב. אנחנו נוסעים עכשיו לסינטה רה, זה כמה שעות נסיעה מפה. לקחנו כמה דברים מהחדר שלך. אין לנו זמן לעצור, כשנגיעה לשם נחשוב על מקום לישון בו בסדר?״ אני מהנהנת. היה לי יותר טוב אם היה לי זמן להפרד קצת, אבל אין טעם, אם אני רוצה לא ללכת לכלא אני צריכה להשאיר את כל הזיכרונות מאחור.
