I'll Die For You-אני אמות בשבילך

I'll Die For You-1

תתקשרי לאמבולנס איב! מהר!". כך ציווה עלי אבא בקול בוכה ושבור.
פניו אדומות ולחוצות.
חסרות תקווה.
עיניו שמשדרות חשש ענקי.
ואני? אני קפאתי במקום. לא הייתה לי יכולת לזוז.

רגלי ננעצו בקרקע ויכולת ההליכה שלי נקטעת ברגע כאשר ראיתי במו עיני את אמי, האור שלי,החברה הכי טובה שלי, התמיכה שלי, היועצת שלי, העוזרת שלי. גוססת.

אמבולנס הנושא בגגו אורות גורם לראייתי להשתבש ודמעותי מטשטשות הכל אף יותר.

זעקת שמיים יוצאת מפיו של אבי, ואוזני שומעות את קולו ממרחק;
"אני אשמור עליה ליאת, אני נשבע לך."
ומשם, היא לא איתי, לא איתי כבר 5 שנים.
עוד התקף לב מזוין.

• • • • •

"איב פאקינג אליהו, מהרגע הזה יש לך גימלים לארבעה חודשים, כדאי לך לחשוב על דרכי ניצול, אנחנו הולכות לעשות חיים!" החברה הכי טובה שלי אן צעקה לי כשאוזני צמודה אל מכשיר הפלאפון שלי בזמן שאני לבושה במדי א', ומנסה לתפוס טרמפ לבית.
בתקווה שמישהו יעצור.

אני מתגוררת בעיר באר-שבע עם אבא שלי,בועז, דירה גדולה עם שתיי קומות ומרחב ענקי מאחור,משהו נחמד לשני אנשים.

יש לי גם רכב משלי שנח כבר זמן מה עקב חוסר שימוש בו.
חסכתי כדי לקנות אותו, בצעירותי עבדתי בכמה וכמה עבודות מזדמנות למרות שלא היה חסר לי כסף, אך הרצון להוכיח לעצמי עד כמה אני בוגרת וביכולתה לממן את הוצאותיה, להחזיק כסף בין אצבעותי, במחשבה שאני עבדתי והזעתי בשבילו, היה שווה הכל.

בת עשרים-ואחת שנים,ובדיוק כמה חודשים לפני השחרור שלי, אבא שלי דאג להוציא לי גימלים וסוג של "שחרור מוקדם".
קשרים.

ויש את אן ,החברה הכי טובה שלי, שלא משרתת בצבא כי הצהירה עצמה כ"דתייה".

עם כל העומס שתוקף אותי בכל יום ויום, אין שעה שלא עוברת לי מחשבה על אימי.
שהייתי יוצאת לחמשוש, או שהיו חופשים, כן הייתי יוצאת למועדונים ויציאות כאלו, כי כן רציתי להינות, וברוב הפעמים פשוט הייתי מתמרמרת ומרוב היאוש הייתי משתכרת ,יום למחרת זה פשוט נגמר בהאנגאובר מטורף.
ככה כל פעם מחדש, זה יקרה גם היום.

קמתי בסביבות השעה שש-וחצי בערב, נזכרת שאן צריכה להגיע אליי עוד כמה דקות.
הערב אנחנו יוצאות ל"פאסון" , מועדון קבוע והרגל קבוע.

בכל פעם לפני שאני יוצאת לשם, אני מתפללת בתוך תוכי שפשוט אוכל להינות ולשכוח מהכל בסטלה טבעית, ללא שתיה, פשוט להינות.

דפיקות נשמעו במפתן הדלת ועצרו אותי מלהמשיך לחשוב, "רגע אן חכי," אני צועקת, כשאני יורדת במורד המדרגות כדאי לפתוח.

"יפה שלי למה פרצוף של 'נגמר לי האוכל' מקבל אותי בברכה? חשבתי שאנחנו יוצאות הערב לא?"
אני מתה עליה. היא מעלה לי את המצב צב בשניות.

אני מהנהנת עם חיוך קטנטן על פניי וסוגרת את הדלת, מקבלת אותה בחיבוק מוחץ שדיים.

"מבטיחה לך איב,יהיה כיף,תשתחררי קצת טוב?"
שאלה בחשש, "יאלה אן תעלי, צריך להתארגן לא?" שאלתי ורקעתי עם רגליי בקרקע, מתנהגת כמו משוגעת ומנסה להרים את מצב הרוח.

"אני אוהבת את החיוך הזה, קדימה בואי," אמרה ומשכה את ידי וגופי כמו שרוך על הקומה העליונה.

"אן,תעבירי לי את המגבת," אני צועקת מדלת המקלחת,רטובה ורועדת.
נעזוב לרגע בצד את העובדה שהמגבת עצמה הגיעה אל ידיי לאחר כשבע דקות מאחר ואן נורא קשובה ונמרצת -חסרת יחס ואדישה- ונתמקד בכך שאני מעדיפה לשבת בבית,לראות סרט טוב,עם קופסאת גלידה של בן&ג'ריס,ופיג'מה שמורכת ממשיכת בגדים ללא הסתכלות מהארון.

• • • • •

היי מלאכיות, זה הוא הסיפור הראשון שאני כותבת בעצם, עבדתי עליו המון זמן, קרוב לחצי שנה, היה חשוב לי מאוד להשקיע בו,ולכתוב אותו כמו שצריך,אני מקווה שתאהבו אותו ותישארו איתי כאן;)

הפרק קצר כי זה פרק פתיחה אבל הפרקים עצמם יותר ארוכים, אשמח שתמליצו עליו, תגיבו,ותצביעו, כי זה רק תורם לסיפור ולמצב הרוח שלי.
אוהבת, רום.♡