מקום לקרוא לו בית (boy×boy)

פרק 9

בתמונה☝️: קים

שריקה. אלוהים יודע איך לרפאל של כוח לזוז על הבוקר. בטח אחרי השעה שבה הוא חזר אתמול. ושאין לו סיבה לקום.
העניינים עדיין מוזרים איתו, אנחנו באמת צריכים לדבר על זה. מביך אותי להסתכל עליו אפילו.
"אתה לבוש?" הוא צעק מצידה השני של הדלת.
"כן" צעקתי לו בחזרה אחרי שכבר הייתי מאורגן כולי. כולל נעליים, שיניים ותיק.
"אמרת לי שנדבר היום אז ר-" הוא התחיל אבל צעקה קטעה אותו.
"רפאל נגמר הלחם!" הוא גילגל את עיניו ונאנח, מתכוון לצאת מהחדר.
"אני... יכול לבוא איתך לקנות" אמרתי בהיסוס והוא סימן לי לבוא.
יצאנו מהבית והלכנו לכיוון המאפייה הקרובה. קנינו המון לחמניות, לחם מלא וכיכרות לחם. וואו זה כאילו אנחנו גדוד. האמת זה לא כל כך רחוק מהמציאות.
"בקשר לנשיקה לפני יומיים. כמו שאמרתי לך בטלפון, אני לא מתחרט על זה. אני מחבב אותך ונמשך אליך. מאוד" הוא אמר בדרך חזרה וחייך לעצמו, בטח חושב שאני לא יודע על מה שקרה אתמול.
"מה עם ליאור..?" השפלתי מבטי ושאלתי במבוכה.
"אני לא יודע. אבל אני וליאור לא היינו זוג, אני לא בוגד בו. אני באמת רוצה אותך" המשפט הזה השתיק אותי. אף אחד לא אמר לי אף פעם שהוא רוצה אותי, אפילו לא אבא שלי. תמיד הייתי הבחור המוזר שאף אחד לר מתקרב אליו. זה שתמיד הגיע עם פרצוף מוכה, אבל לא בקטע הסקסי. בקטע המכוער, המטריד, המרתיע. אני בטוח שאם מישהו כמו אלכס היה בא ככה התגובות היו אחרות.
כשרפאל שם לב שלא עניתי ושאני לא ממש מרוכז הוא החליט לנשק אותי. לא ראיתי את זה מגיע ופשוט נבהלתי, אבל לאט לאט הרגשתי את עצמי נרגע במגעו ונמס בידו. עמדתי על קצות אצבעותיי והחזקתי בפניו, מכופף אותו אלי. כן הוא יותר גבוה ממני בלא מעט. הוא תפס במותני עם יד אחת והרגשתי את השקיות שקנינו מתחככות ברגליי.
"אוקיי די תעיף את זה מפה" אמרתי מתוך הנשיקה ובעטתי קצת בשקית גורם לו לגחך, לזרוק אותה על הרצפה ולתפוס אותי גם עם היד השנייה, ממשיכים להתנשק כאילו אנחנו לא באמצע הרחוב.
לפתע עפה לכיווננו אבן גדולה ופגעה בשיח קרוב אלינו. שנינו הרמנו את ראשינו בבהלה וראינו אדם זקן מתכונן לזרוק עלינו עוד אבן.
"חלאות! גועל נפש! איך אתם מסוגלים לאהוב מישהו מאותו מין כמוכם?!" הוא צעק וזרק עוד אבן, פספס גם אותה.
"אדוני אולי כדאי שלפני שאתה מתגרה בי תלמד לכוון" רפאל אמר והרים אבן בחזרה.
"רפאל מה אתה עושה?" שאלתי בכעס. "הוא בן אדם מבוגר! בוא נלך מפה..." החזקתי את ידו והוצאתי מאגרופו את האבן בעזרת שתי ידיי, מרגיע אותו מעט. הוא נאנח והתנצל, הרים את הלחם מהרצפה וגם אני לקחתי כמה שקיות, והלכנו בחזרה הביתה.
-
"סוף סוף!" אלכס אמר כשחזרנו ולקח ממני את שקית הלחמניות מהר. הוא הוציא לחמנייה אחת וחתך אותה במיומנות, שם בפנים גבינה צהובה ואת הלחמנייה בתוך שקית. מסובב אותה באלגנטיות וזורק על מארק שעמד שם. "טוס" הוא אמר באיטיות ונעץ בו מבט מאיים, ומארק הקשיב לו ויצא מהבית בריצה. "אם הוא מאחר עוד פעם משעים אותו רפאל" הוא אמר בעצבים, לפעמים אלכס מתנהג אל כל נושא מארק כמו אבא. זה כזה מקסים.
הם הכינו את האוכל לכל האחרים ושלחו אותם אחד אחד, בסוף יוצאים גם הם.
"ביי" רפאל נשק לי כשכולם יצאו מהבית.
"מתי אנחנו נספר להם?" שאלתי.
"היום בערב אני מניח. אין לנו מה להסתיר" הוא ענה וחייכתי אליו. "די אתה מקסים!" הוא צרח בפתאומיות והקפיץ אותי. הוא תפס בפני בחוזקה ונשק לי באגרסיביות נשיקה קצרה, בלי לשון, פשוט מעך את פרצופי על פרצופו. עכשיו אני יודע איך כלבים ממש מתוקים מרגישים כשאנשים חווים התקף חמידות לידם. כן ככה אני קורא לזה. התקף חמידות. זה כשמישהו פשוט משתגע מכמה שאדם אחר או חיה חמודים.
"ביי" נשקתי ללחיו בזריזות ויצאתי. ידעתי שאני אאחר אבל המורה לגאוגרפיה אף פעם לא מגיעה גם ככה.
-
הצילצול נשמע ואני הייתי הראשון לקום ולצאת. הסתובבתי במסדרונות, עליתי למעלה ירדתי למטה חשבתי על רפאל. בעיקר על רפאל.
על הנשיקות שלו, המגע שלו, עליו. פנטזתי על דברים שנעשה בלילות, על העתיד שלנו ביחד. אני פשוט מרגיש כמו בחורה.
כשהתכוונתי ללכת הביתה סוף סוף שמעתי צעקה
"תחפף מפה ט'-ניק מתלהב!" מסוף המסדרון. רצתי לראות מה קרה וראיתי את מארק על רצפת המסדרון. אלכס גם היה שם, הוא היה נראה כל כך אבוד, פשוט מסכן. כל כך רוצה לעצור אותם אבל לא יכול. כי הוא ומארק לא אמורים להכיר ולא אמור להיות לו אכפת מט'-ניק.
"תענה לי אדיוט!" הבחור צעק עליו והוא התכווץ בפחד. "אווווו הוא מפחד! איזה חמוד!" הוא צעק והסתכל על כל הסובבים שבאו לראות.
"אל תתבריין אליו ג'ורדן, הוא רק ילד" אלכס אמר בטון של הצעה אבל הבחור המשיך.
"מה אתה מאותגר שכלית או משהו?! תענה לשאלה שלי!" לא הספקתי לשמוע מה הוא שאל אבל זה לא נראה לי רלוונטי. הבחור המשיך לצעוק על מארק, איפה כל המורים בסיפור?!
"אל תצעק עליו!" אמרתי לג'ורדן הזה, בתכלס אף אחד בשכבה לא מכיר אותי, לא יצרתי לעצמי תדמית כמו אלכס, אז אני יכול לעזור.
"מי אתה ילד? מי אתה חושב שאתה?!" ג'ורדן עזב את מארק והתקרב אלי. הסתכלתי על מארק קם והולך, עובר ליד אלכס ומלטף את ידו בחשאיות כדי שירגע. הוא היה ממש מסכן אני לא רגיל לראות אותו ככה. הוא היה מוצף בדמעות, הוא היה נראה כאילו הוא עבר טראומה.
"תציק למישהו בגודל שלך!" ירקתי עליו בבוז. הוא התקרב אלי אפילו יותר ונעמד צמוד אלי.
"אתה מתכוון להציק לך? כי אתה לא בדיוק בגודל שלי" הוא צחק קצת ואז הרצין בשנייה.
"אני מתכוון לא להציק לילד בכיתה ט'" הסתכלתי עליו בכעס והוא נתן לי בוקס בעין. התקפלתי קצת ותפסתי את העין, אבל כשהתכוונתי להתיישר שוב הוא נתן לי עוד בוקס בשפה.
"אדון פרישמן תתייצב בבקשה בחדר שלי ברגע זה!" המנהל הגיע והורה לו בתקיפות לעזוב אותי. הוא הלך בעצבים לחדר המנהל וילדה חמודה עזרה לי לקום. "אני לא צריך לברר איתך מה קרה נכון ליאון?" הוא הזהיר ואני הדנתי בראשי.
הלכתי לשירותי בית הספר, הורדתי את התיק והסתכלתי במראה. ראיתי את הסימנים שנשארו על פני בגלל הבוקס ואת שפתי הנפוחה. ידעתי שאני לא אצליח להסתיר את זה אז נאנחתי, שטפתי פנים והתכוונתי לצאת החוצה. עד ששרון נכנס.
"ליאון מה קרה לך?!" הוא כמעט צעק מרוב הפתעה והשתקתי אותו.
"לא קרה כלום, זה בכלל לא כואב" אמרתי וליקקתי את שפתיי.
"זה נראה רציני. אתה יכול לספר לי" הוא אמר בדאגה.
"סתם היה באלגן, זה לא קשור רק אלי אני לא יכול לספר. תשאל את אלכס או מארק" השפלתי את מבטי והרמתי את התיק מהרצפה.
"מה שאתה רוצה..." הוא מעט נעלב אבל לא נתן לזה להראות על הפרצוף שלו.
-
נכנסתי הביתה בשקט כדי שרפאל לא יראה אותי, למרות שידעתי שאני לא אצליח לברוח ממנו לנצח. כשנכנסתי ראיתי את רפאל יושב ומחבק את מארק הבוכה. אוליביה הביאה לו כוס מים וניגבה את הדמעות שלו, ואני הסתכלתי מהכניסה.
"ליאון..." אוליביה נאנחה בהקלה כשראתה אותי ורפאל מיד הרים את הראש. היא הגיעה וחיבקה אותי, התנתקה מהחיבוק והעבירה את ידה על פני, בוחנת את הפצעים כמו אמא.
"מארק... איך אתה?" שאלתי בעצב והוא הסתכל עלי במבט שבור.
"סליחה..." הוא מילמל והתחיל לבכות יותר חזק. הרגשתי כל כך רע בשבילו. התקרבתי אליהם ורפאל זז מעט, פינה לי מקום. התיישבתי במקומו וחיבקתי את מארק גם אני, מלטף את ראשו.
"הכל בסדר עכשיו" הרגעתי אותו.
כולם התחילו להיכנס הביתה כמה דקות אחרי, חלקם לא מודעים בכלל למה שקרה.
"איפה אלכס?" מישל שאלה בזמן שליטפה אותו.
"ריתוק" הוא הצליח להגיד מבין הדמעות.
"אני לא מאמין שהוא לא עזר לך" קים התחיל לחמם בלי כוונה.
"זה לא היה באשמתו, אסור היה לו להגן עליו" רפאל הצדיק את אלכס.
"אני הייתי שם. הוא היה ממש עצוב. על סף שיברון" הצדקתי אותו גם אני.
"ילד מה אתה עושה?! מה אתה דפוק?! אתה צריך ללכת לבית חולים!" נשמעה צעקה מבחוץ וכולנו נלחצנו. יש אנשים בחוץ. שאנחנו לא מכירים. רפאל יצא החוצה לבדוק מה קורה.
"תן לי לראות אותו רפאל!" הצעקות של אלכס נשמעו מבחוץ.
"על מי אתה מדבר? אין פה אף אחד רק אני" רפאל שיקר בגלל נוכחותם של הזרים אבל לאלכס לא היה כוח למשחקים האלה.
"רפאל אני ארצח אותך. תן לי להיכנס!" הוא השתגע קצת. פתאום שמענו בום חזק של משהו פוגע במשהו אחר וכולנו נבהלנו.
"אוי ואבוי!" גברת אחת צעקה.
"מה קרה?" רפאל שאל אותה והפעם גבר ענה לו.
"נסענו בדרך הביתה, והוא נסע עם האופנוע במהירות מטורפת, לא ראינו אותו..." הוא אמר בצער וכולנו שמענו.
"מה..?" מארק מילמל בעצב, הוא קם לצאת החוצה אבל מישל תפסה אותו והחזיקה אותו בחיבוק.
"הוא המשיך ללכת, גורר את האופנוע איתו והלכנו אחריו כדי להזמין אמבולנס, אבל הוא היה ממש נחוש להגיע לפה... לא ברור למה" האדם סיים לספר ורפאל נשך את שפתיו.
"תלכו אני אסתדר מפה" רפאל אמר לאנשים הלא מוכרים והצצתי בחלון בלי שהם יראו כדי לדעת מה קורה. ראיתי שהאנשים כבר הלכו ואלכס איבד את ההכרה. מיד יצאתי החוצה לעזור לרפאל. הרמנו את האופנוע המעוך והכנסנו את אלכס המדמם הביתה.
"אהוב שלי" מארק הגיע אליו וליטף את פניו בעדינות.
"הלו? שלום חבר שלי נפגע בתאונת דרכים עם האופנוע אנחנו צריכים אמבולנס" מישל התקשרה אל בית החולים והם שלחו אמבולנס לכתובת שמישל נתנה להם.
"אוקיי מארק, ליאון, בואו שניכם איתי, כל השאר תשארו פה" רפאל אמר והרים את אלכס מחוסר ההכרה.
"למה דווקא ליאון?" מישל שאלה בהתגרות ורפאל סימן לה עם העיניים לשתוק.
"בגלל שהוא פצוע גם וצריך לבדוק אם אפשר לעשות משהו כדי שלא תישאר לו צלקת" רפאל ענה וחייך בניצחון, יוצא מהבית ואני ומארק הולכים איתו.
"מארק, בייבי שלי, אני כל כך מצטער אני אוהב אותך" אלכס מילמל כשהתעורר באוטו.
"הכל בסדר אלכס, תחזיק מעמד אנחנו עוד מעט בבית החולים" מארק החזיק אותו ונישק את פניו וראשו פעמים רבות.
תוך זמן קצר אלכס איבד את ההכרה עוד פעם וכשהגענו לכתובת האמבולנס לקח אותו משם.
-
בדרך חזרה הביתה כבר היה ערב. אני ורפאל ישבנו באוטו ומארק ישן מאחורה.
"איך דברים כאלה תמיד קורים לאלכס?" צחקתי, מנסה להקליל את האווירה.
"כן הא?" הוא גיחך, לא מוריד את עיניו מהכביש.
"תגיד רפאל, איך אתה יודע מי באמת בסיכון ומי לא?" העלתי את הנושא, חשבתי על זה בערך מאז שהגעתי, אני חושב שהגיע הזמן לשאול.
"אני לא, אני פשוט סומך על האינטואיציה שלי" הוא ענה בפשטות.
"אתה לא טועה לפעמים?" הופתעתי.
"ברור שאני טועה. כולם טועים. אבל מי שבאמת בסדר לא נשאר איתנו" רפאל אמר, נשמע קצת יותר עצבני והבנתי שכנראה קרה משהו רציני לפני שהגעתי.
"אבל חלק פה לא סיפרו לך על החיים שלהם, איך אתה יודע אם הם אומרים את האמת?" אני במוד חוקר היום כפי שהבנתם.
"דווקא לאלה אני הכי מאמין, לא קל לדבר על דברים כאלה. קח לדוגמא את אוליביה, לא מנסים להתאבד סתם ככה. זה גם הרבה פעמים תלוי במצב שלהם כשאני מוצא אותם" הוא הסביר לי. "אתה, אי אפשר לראות ילד מחוסר הכרה ברחוב ובאמת לחשוב שהחיים שלו דבש" יש בזה משהו.
"ולא היו כאלה שחשדת בהם בהתחלה?" המשכתי לשאול אבל זה לא היה נראה שהשאלות שלי ממש מפריעות לו. זאת גם ככה נסיעה, אין עוד משהו לעשות.
"היו ברור. אחד מהם נמצא איתנו באוטו" הוא אמר והסתובבתי למארק ששכב ותפס את כל הכיסאות האחוריים.
"למה חשדת בו?" הייתי מופתע. "הוא הגיע לפני שנה לא? איך אפשר לחשוד בילד בן 14?".
"אם הוא מגיע אליך הביתה בטענה שהוא חשב שהבית נטוש ושאין לו איפה לגור אז כן. אתה חושד" רפאל הצדיק את עצמו. "אבל עכשיו אני יודע שטעיתי, זה מה שחשוב" הוא אמר ונשך את שפתו.
"הוא סיפר לך..?" שאלתי והוא הנהן.
"הוא ברח מבית היתומים- את זה שמעת. כל חייו הוא סבל מבריונות על היותו גיי. הוא מימן את עצמו ושרד משום דבר. ותאמין או לא הוא מרוויח פה יותר מכולנו" הוא היה חייב לציין. מסתבר שמארק עובד בMTV. "יום אחד הבריונים שהציקו לו הגיעו באמצע הלילה ושרפו את כל הבית שלו. כשהוא עוד היה בפנים. בנס הוא הצליח לברוח. אני יודע שהוא אומר את האמת, הוא הראה לנו את ההריסות של הבית ואפילו עזרנו לו לאתר את הבריונים. מסכנים, אלכס פוצץ אותם במכות" הוא גיחך ואני חייכתי, אני חושב שאני המשדך הכי גדול שלהם. בעצם אולי אחרי מישל.
"מה עם התאומים?" התעניינתי, גיליתי שרק איתם לא ממש דיברתי.
"גם עליהם אני בקושי יודע, אבל ככל הנראה הם באו מבית שבו הם עברו התעללות. עברתי ליד הבית שלהם מתישהו ושמעתי צעקות ודברים נשברים. אז נכנסתי ולקחתי אותם, ואת ההורים הסגרתי למשטרה" הוא תיקצר לי ואני הנהנתי. "זהו סיימנו עם החקירה?" הוא שאל פתאום ואני הסמקתי והשפלתי את מבטי. הוא הוריד יד אחת מההגה ושילב אותה בידי, ואני נשענתי עליו. כבר מאוחר, אני מניח שנספר לכולם שאנחנו זוג כבר מחר.