מקום לקרוא לו בית (boy×boy)

פרק 15

אתם תשנאו אותי.
פרק אחרון.
have fun.

שריקה.
כל כך שנאתי את השריקה הזאת.
לא ידעתי שזאת השריקה האחרונה שאני אשמע.
*20 שעות קודם*
"ליאון קום אתה תאחר, האוכל כבר מוכן" רפאל נכנס לחדר והוציא אותי בכוח מהמיטה.
"אני עייף... אני לא יכול להבריז רק היום?" התחננתי אליו אך הוא הניד בראשו ויצא מהחדר.
גלגלתי את עיניי ופתחתי את הארון, סרקתי אותו ולקחתי מתוכו חולצה בצבע ורוד חלש וג'ינס שחור.
שמתי נעליים, צחצחתי שיניים, ויצאתי לסלון.
"בוקר טוב ליפיפה הנרדם" מישל אמרה בסרקסטיות.
"לילה ארוך?" ריקי קרצה לי ואני גלגלתי עיניים וגיחחתי.
"אתם יכולים לרדת ממני? רק קמתי" ביקשתי והם משכו בכתפייהם והמשיכו לאכול.
התיישבתי ליד אלכס ואוליביה ושניהם בירכו אותי בבוקר טוב. לקחתי צלחת עם חביתה וסלט והתחלתי לאכול.
"אני לא חושב שיצא לי להגיד לך תודה" אלכס אמר והסתובבתי לכיוונו.
"שטויות זה הכל היה רעיון של מארק אני רק צילמתי" אמרתי.
"הרעיון היה ממש מטופש ואני לא מאמין שהדפוק הזה באמת נתן לברמן להטריד אותו. תודה שהלכת איתו. הרי ברור לשנינו שאם לא היית הולך הוא היה הולך לבד" הוא אמר ברצינות אך לא יכולתי שלא לצחוק.
"תגיד את זה לרפאל" נאנחתי.
"הוא כועס עליך?" אלכס שאל בהפתעה.
"כבר לא אבל הוא די כעס בערב" התבאסתי ואלכס השפיל את מבטו במבוכה. "העיקר שהעבריין המגעיל הזה בכלא ושהכל בסדר עכשיו" אמרתי בעילוץ.
"כן הא?" הוא גיחך ושנינו המשכנו לאכול.
-
*12 שעות קודם*
חזרנו מבית הספר וצנחנו אחד אחד על הספה.
"אני גמורה" זואי אמרה בעייפות.
"רוצה מסאג'?" שרון שאל אותה בפשטות.
"אני מאוהבת בך" היא זינקה לכיוונו והוא נבהל, גורר צחקוקים מכולם.
"היי!" מישל אמרה בטון מאיים.
"תרגעי, שנתיים אתם ביחד מה הסיכוי שפתאום הוא יתחרט?" זואי העלתה נקודה חשובה ושרון התחיל לעסות את כתפיה.
"אין סיכוי" שרון ענה על השאלה למקרה שלא הובהר לכולם ואוליביה השפילה את מבטה.
"זה הגבר שלי" מישל אמרה בשוויצריות ואלכס נתן לה מכה קטנה בראש.
"אלכס מה עם האופנוע שלך?" קים שאל פתאום, כולנו היינו מעט מופתעים מהעובדה שקים בכלל אומר לאלכס דברים שהם לא קללות. והיינו יותר מופתעים שאלכס ענה לו דברים שהם לא קללות. מרגיש לי כאילו פספסתי משהו.
"אני לא יודע. אני חוסך כרגע לתיקון".
"האמת... ששלחתי אותו לתיקון לפני כמה ימים. לא סיפרתי לך כי ידעתי שלא תרשה לי להוציא על זה כסף אבל אתה גם ככה קונה לי כל מה שאני מבקש אז אני לא צריך לחסוך" מארק אמר ואלכס פתח את עיניו בהפתעה.
"בחיים לא. תבטל" הוא אמר אך מארק הניד בראשו עם חיוך.
"מצטער כבר שילמתי ואין החזר. אני מניח שפשוט תצטרך לקבל את המתנה שלי" הוא אמר בצער מזויף.
"אתה לא רציני מארק זה מלא כסף. האופנוע שלי מרוסק כבר יותר משתלם לקנות חדש" אלכס המשיך לסרב למרות שזה היה ברור שאין שום דבר שמארק יוכל לעשות מהנקודה הזאת.
"אהבתי אותו" הוא אמר בפשטות ואלכס פתח את פיו כדי להגיב כך ריקי השתיקה אותו.
"אלכס פשוט תגיד תודה ותשתוק" היא הציעה והוא נאנח.
"תודה. אני אוהב אותך" הוא אמר כמו ילד קטן שעשה משהו רע וזה היה כזה חמוד.
"טוב... יותר מדי קיטשי בשבילי. מרתון אקס בוקס?" קים הציע וכולם הסכימו
-
*10 דקות קודם*
"רפאל..." לחשתי בשקט כשהלכנו לישון. הוא הסתובב וראיתי שהערתי אותו.
"קרה משהו?" הוא שאל בדאגה ובעייפות.
"לא... פשוט, אני רוצה לנסות... אתה יודע" אמרתי במבוכה. אני לא מאמין שאני עומד לעשות סקס. זה מלחיץ אותי.
יצא לנו לדבר על זה כמה פעמים, לי ולרפאל, אבל אמרתי לו שאני אעשה את זה בזמן שלי והוא לגמרי כיבד את זה.
"עכשיו?" הוא שאל בהפתעה אבל אני רק קמתי ממיטתי והתיישבתי עליו באיטיות כאות הסכמה. הוא נישק אותי בתשוקה והחליף מעמדות מבלי ששמתי לב, הורדתי את חולצתו והסתכלתי על שריריו שכל כך הערצתי, הרגשתי את ידיו מתחת לחולצתי. גופי התחיל להגיב לסיטואציה אך כשפתחתי את רוכסן מכנסיו נשמע צלצול פעמון.
"אתם צוחקים עלי" רפאל אמר בתסכול וצחקקתי. הוא יודע שהוא היחיד שמורשה לפתוח את הדלת.
"מי אתה חושב שזה?" שאלתי בחשד והוא רק נאנח ולבש מחדש את חולצתו.
"תומר. מי עוד יכול לבוא לפה בשתיים בלילה" הוא אמר בכעס ואני משכתי בכתפיי.
"אני אחכה לך. אני רוצה לסיים את מה שהתחלנו" אמרתי בנחישות והוא חייך והנהן לפני שיצא מהחדר.
שמעתי את צעדיו במדרגות ונשכבתי על המיטה עם חיוך דבילי ומאוהב על הפרצוף שלי.
שריקה.
כל כך שנאתי את השריקה הזאת.
יצאתי מהחדר, ראיתי את כל השאר יוצאים מחדריהם ישנוניים ויורדים גם הם במדרגות.
יצאנו החוצה וקפא לי הלב.
היו שם לפחות עשרה שוטרים ורפאל היה אזוק.
"מי אלה: אלכס, אוליביה, קים, זואי, מישל וליאון?" שוטרת אחת התקדמה אל תוך הבית ושאלה. כולנו הסתכלנו אחד על השני בהיסוס והרמנו את ידינו. מה כבר קרה?
"מצוין. קחו אותם" היא ציוותה על שאר השוטרים והם התקרבו.
"סליחה שאני מתערבת אבל המעט שאת יכולה לעשות זה להסביר לנו מה הולך כאן" ריקי אמרה בחוצפה.
"ראקל איזו הפתעה נעימה. לא חשבתי שנראה אותך שוב" השוטרת אמרה בגועל וריקי ירקה עליה.
"אלכס..." מארק לחש והחזיק את ידו כשהגיעו שני שוטרים לקחת אותו.
"תעני לי!" ריקי צעקה עליה.
"הם חוזרים לבית שלהם" השוטרת אמרה ברוע.
"לא. לא לא לא לא לא לא! לא!" קים התחיל להתחמק בפרעות מכמה שוטרים שהחזיקו אותו ואת זואי.
"רפאלללל" אוליביה זעקה בבכי "ר-פ-אל! בבקשה תציל אותי אני לא מסוגלת לחזור לשם, בבקשה".
"אל תגעו בי מפלצות! אני אמות בבית הזה!" קים המשיך לצעוק אך הם התעלמו כשהכניסו את כולנו לאוטו.
"שרון תציל אותי" מישל לחשה לו והוא נשך את שפתו התחתונה בדאגה והחזיק את ידה כדי להרגיע אותה בזמן שנכנסה לניידת.
"מה אתם עומדים לעשות לרפאל?" שאלתי בקשיחות.
"רפאל עומד להיכנס לכלא ללפחות עשר שנים. מה שהולך פה הוא לא חוקי. שלושה אנשים נמצאים פה מבחינה חוקית והם היחידים שיש להם את הזכות להישאר" היא אמרה והצביעה על מארק, שרון וריקי שהסתכלו אחד על השני בדאגה.
"לאאאאאאאא" הצעקות של קים נשמעו ממרחקים אדירים. הייתי בניידת עם אלכס ומישל ועדיין שמעתי אותו.
"בבקשה ממך. רע לנו שם. אתם אמורים לעזור לילדים כמונו אני מתחנן" אלכס דיבר אל השוטרים שהתעלמו ממנו לחלוטין.
"אתה יורד בתחנה הבאה. והייתי ממליצה לך להירגע, ההורים שלך חשבו שאתה בתרדמת. הם כן דאגו" השוטרת אמרה להגנתם.
"מה את כבר יודעת..." הוא מילמל ומישל נשענה עליו בעצב.
"אל תעזוב אותי" היא לחשה והוא נשק לראשה
"אני לא" הוא הבטיח.
"הגענו אלכס. צא מהאוטו" שוטר פקד עליו וביטל את נעילת הדלת.
הסתכלנו כולנו החוצה, ההורים של אלכס עמדו שם בכעס. הוא בלע רוק ויצא מהדלת.
הדלת נסגרה אוטומטית מיד אחריו והניידת המשיכה לנסוע. מישל ואני הסתובבנו והשקפנו החוצה מהחלון, רואים את אביו של אלכס סוטר לו ובועט בו.
לא הרבה זמן אחרי הגענו גם לביתה של מישל. גם היא ירדה אל הוריה המכים וקרה מחזה שדומה למחזה שצפינו בו יחד כמה דקות לפני.
הנסיעה המשיכה בשממה מוחלטת, עד שהגענו לתחנה שלי.
"ואחרון חביב. ליאון" השוטרת אמרה והסתובבה אלי. אני נשבע שראיתי את השטן כשהסתכלתי לה בעיניים.
התכוונתי לצאת מהניידת שפתאום קלטתי, "תגידי, מי אמר לך שאיפה אנחנו נמצאים?" שאלתי כבדרך אגב.
"איזה בחור. הוא אמר לי שהוא ראה אותכם פעם. ליאור אני חושבת... כן משהו כזה" היא אמרה ופתחה לי את הדלת כדי לזרז את התהליך. בן אלף. אף פעם לא סמכתי עליו.
יצאתי מהמכונית לאט, מסתכל על הדלת נסגרת מאחוריי ומתרחקת. לקחתי נשימה עמוקה והסתובבתי לכיוון ביתי.
אותו בית מוזנח שעזבתי. כלום לא השתנה.
הלכתי לאט על הדשא עליו גדלתי, הסתכלתי על כתם הדם שנשאר עוד מהיום בו הכרתי את רפאל. היום בו חיי השתנו.
ניערתי את ראשי, מנסה להרחיק את המחשבות עליו או על כל אחד אחר. התקדמתי קצת יותר מהר עד שהגעתי אל כניסת הבית.
פתחתי את הדלת הלא נעולה וקול חריקה יצא ממנה. הסתכלתי מסביבי, בקבוקי אלכוהול היו זרוקים על השולחנות והספות וכתמי קיא על הרצפה. המקום הזה מגעיל אותי.
"ליאון." שמעתי קול מוכר מאחורי.
"בכלל שמת לב שהלכתי?" שאלתי בשברון. הכל נראה אותו דבר.
"בכנות? לא. וגם לא היה לי אכפת" הוא אמר בפשטות.
"אז למה? למה ביקשת להחזיר אותי?" כבר הייתי מיואש.
"כדי שיהיה מי שינקה אחרי כמובן" הוא צחק את צחוקו השיכור והמפחיד והתקרב אלי.  כשהוא היה קרוב מספיק הוא הפסיק לצחוק וחנק אותי. "עוף לחדר שלך. עכשיו" הוא איים ועזב אותי. נפלתי על הרצפה וניגבתי את עיניי הדומעות. קמתי במהירות והלכתי לחדר שלי. גם הוא נשאר כמו שעזבתי אותו.
צנחתי על מיטתי ופשוט בכיתי.
בכיתי עד שנרדמתי ככה.
-
עכשיו? עכשיו הקשר נותק. בין כולנו.
הכל חזר לקדמותו. כאילו רפאל לא היה קיים.
המשכנו לעבור אחד ליד השני במסדרונות, לאט לאט אנשים נעלמו.
ריקי סיימה את לימודיה,
מארק ואלכס נעלמו באותה תקופה, כנראה פרשו מבית הספר. שברון לב לכל המעריצות,
אחריהם גם שרון, מישל, אוליביה ואני סיימנו את לימודינו,
ואני מניח שאחרינו גם קים וזואי.
רק עם רפאל המשכתי להתראות. בכלא.
כל כך כואב לראות אותו שם ולדעת שזה בגללי. בגללנו.
אך לא היה נראה שלעוד מישהו אכפת.
וזה שבר לי את הלב.

-הסוף-
(יהיה אפילוג)