dirty blood

Ep.10-Real lies

התעוררתי לריח מתוק של אוכל טוב, אני בבית הילדות שלי,בחדר הכחול שלי,במיטה הלבנה שלי. הדלת נפתחה ואדם עמד שם,״בוקר טוב אחות,ארוחת הבוקר מוכנה בואי למטה.״אמר והנהנתי, קמתי מהמיטה ועמדתי מול המראה,הייתי חיוורת. נכנסתי למטבח וראיתי את אבי אדם ואמא שלי יושבים ומשוחחים בינם לבין עצמם.
״בוקר טוב מתוקה״ אימי פנתה אליי וחייכה חיוך מתוק.
״הכל בסדר?״ שאלה כשלא הגבתי, ניערתי את ראשי והתיישבתי על הכיסא,״כן פשוט כנראה היה לי חלום רע.״ אמרתי בשקט והתחלתי לאכל.

אולי כל המציאות שלי באמת הייתה חלום רע?

הנפתי את ידי לכיוון הלא נכון וקנקן המים נפל על הרצפה,אך תוך שניה אבי תפס אותו.

או שלא?אני מתה?

״אמא.״ פניתי אליה והיא הרימה את מבטה אלי עם חיוכה המחמם.עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק,הרחתי את הדם שזורם להם בורידים,הרגשתי את החום שלהם,שמעתי את דפיקות הלב שלהם. הם כולם חיים.
אימי תפסה את הסכין והחלה לחתוך לחם,״כל פעם מחדש זה קורה״ צחקקה וריח חריף של דם הגיע לאפי,רציתי את הדם שלה,רציתי את הדם של אמא שלי.
״את רוצה?״ היא שאלה אותי,״רוצה מה?״לא הבנתי,
״שאלתי אם את רוצה פרוסת לחם עם חמאה״ השיבה והסתכלה עליי במבט לא ברור.״את נראית ממש חיוורת את מרגישה בסדר?״שאלה,קמתי והייתי מולה תוך מאיות שניה ספורות.הרגשתי את הורידים הקטנים שמתפשטים סביב עיניי והרגשתי אותן בוהקות,הרגשתי את הניבים זוחלים החוצה רוצים לצאת לחופשי.
אימי צרחה בפחד,אך לפתע שתקה,כולם שתקו.

״ילדה טובה.״ קול משונה פנה אליי,הרמת את מבטי וקיר לבנים ישן היה מול עיניי,כל משפחתי נעלמה.כל גופי כאב וניביי במיוחד,זה היה כאב משונה כאב שלא נעלם.
הצלפה מלאת כאב פגעה בגבי וקרסתי על ברכיי,צרחה מלאת כאב יצאה מפי ודמעות החלו לזרום מעיניי,הסתובבתי באיטיות וראיתי בחור גבוה ושרירי,הבעת הפנים שלו הייתה רצינית ואפלה.״מי אתה?״לחשתי בקושי,ניסיתי להרים את ידיי ולהיתפס במשהו אך ראיתי שהייתי כבולה לשלשלאות ברזל כבדות מאוד,הן היו חזקות יותר ממני,הרבה יותר.
״כל מה שאת צריכה לדעת זה שאני עובד בשביל כריס.״סיים לדבר והצליף בי שנית,צרחתי בכאב שוב,״אני ארצח אותך.״מלמלתי ונשענתי על קיר הלבנים.״אני חושב שאני ארצח אותך ראשון.״ אמר וצחקק מעט. הוא יצא מהחדר וטרק את דלת הברזל הכבדה,הרגשתי שמשהו חסר והעברתי את ידי בעדינות על בית החזה שלי.

השרשרת.

עליתי לחדר של הוריי,החדר שאליו לא הייתי נכנסת בדרך כלל, כמעט אף פעם. אמא חלתה,לא ידעתי במה,היא הייתה חיוורת ועייפה כל הזמן,היא כבר לא שיחקה איתי בחצר. התיישבתי לידה והסתכלתי עליה, היא לא ישנה,ידעתי את זה,אך עיניה היו עצומות בכל זאת.
״מאמא.״ אמרתי בשקט ואחזתי בידה הקפואה.
נרתעתי אך לא זזתי.״ננה.״היא קראה לי בשם החיבה שלי,אהבתי אותו מאוד.״היא הגישה לי את השרשרת המנצנצת שלה, עם האבן הכחולה. ״יש בשרשרת קסם,היא תשמור עלייך מדברים רעים שמנסים להיכנס לך לראש,אני תמיד כאן ננה תזכרי זאת.״אחזתי בשרשרת היפייפיה חזק והנהנתי.

קמתי שוב באותו חדר מגעיל,זיעה קרה מטפטפת ממצחי, הסתכלתי על ידיי שהאפירו במעט,ורידים סגולים אפורים החלו להשתחרר בגופי,״כריס.״ אמרתי בשקט אך לא הייתה תשובה.אזרתי את כל כוחי החלוש וצעקתי את שמו,לאחר שניות ספורות הוא עמד מולי. בחיוך מרוצה, ״מה אתה רוצה?״ לחשתי והסתכלתי עליו בכעס.
הוא התכופף ואחז בצווארי חונק אותי אך לא חזק מדי,
״אני רוצה שהם יפחדו ממני כמו שהם מפחדים ממך,אני רוצה שהשדים שתוקפים אותי יתקפו אותך,ואני רואה שזה עובד יפה מאוד,השנים יעברו אדריאנה,אני לא ארצח אותך,הם יבואו אחריי. אך הם ידעו שאת שמורה אצלי במרתף,הם יעשו הכל,כי הם יודעים שהערפדה הכי חזקה שמתהלכת על כדור הארץ כבולה ומיובשת.
והערפד הכי חזק יעלם,כי הוא יודע שהוא לא יכול לעשות כלום,אחרת לך יהיה כואב.״ סיים את דבריו והשליך אותי לצד השני של החדר.אדם בחיים לא יברח.
״לא התכוונתי לאדם,את יודעת את זה טוב מאוד.״ הרמתי את מבטי אליו בשנאה מוחלטת והוא נעלם.

הזמן עבר,אך לא זז.
שנאתי להיות לבד,שנאתי להרגיש לא מוגנת.
שנאתי להרגיש חלשה,אך לא יכולתי להציל את עצמי מהסיטואציה,הוא צדק,הפסדתי.
התרחקתי מהשלשלאות כדי לבדוק את אורכם,התחלתי למשוך,לנסות לדחוף את עצמי,התחלתי לשמוע צעקות,דחיפות,מכות,אבל הפעם לא דמיינתי.
הסתובבתי וראיתי שתי בנות בגילי,לא פגשתי אותן לעולם.״אדריאנה,סוף סוף.״ היה להן מבטא כבד,הן לא מהסביבה.אחת מהן ניגשה את סורגיי הברזל,היא הייתה יפייפיה,היה לה שיער אדמוני ועיניים ירוקות. היא עצמה את עיניה והחלה ללחוש דברים שלעולם לא שמעתי,לא הבנתי את השפה או את ההברות. הדלת לפתע נפתחה כאילו שברו אותה. הבחורה השניה שברה את השלשלאות שהחזיקו אותי תוך רגע קט,יכולתי לנחש שהיא הייתה כמוני.״תטפלו בכריס,אני אשאר כאן.״ שמעתי את קולו וצמרמורת עברה בגופי,הן רצו משם ותוך רגע הוא היה מולי,קרוב קרוב.
הוא הניח את ידו על גבי התחתון והרגשתי זרמים שלא הרגשתי לעולם. הוא הצמיד את מצחו לשלי ולא אמר כלום במשך דקות ספורות,רק נשם עמוק ואני הסנפתי את ריחו האהוב.״אני לא משאיר אותך יותר לבד,לעולם.״ אמר שובר את השתיקה והתנשף מעט.הוא הצמיד אותי אליו ונעל אותי עם ידו האחת בלבד. היד השניה שלו ליטפה את הלחי שלי בעדינות,כאילו הייתי עשויה מחרסינה והוא פחד שאני אתנפץ לו בידיים. הרגשתי אותו עוזב אותי לאט לאט והרמתי במהירות את מבטי בלחץ,ארשת פניו הייתה רגועה והוא הוציא מכיסו את השרשרת המנצנצת.
אנחת הפתעה יצאה מפי ולא ידעתי איך להגיב,רק חיבקתי אותו,״הערפד הכי חזק בעולם לעולם לא היה נוטש אותך לא משנה מה.״אמא והייתי מעט מבולבלת.״למה אתה מתכוון?״שאלתי,

״אני לעולם לא הייתי נוטש אותך.״ אמר והצמיד את שפתיו לשלי.

״״״״״״״
ואו ממש מתנצלת היה לי מחסום כתיבה רציני ומחסור בזמן לכתוב. אפצה אתכם בעוד פרק מחר💝