ביש מזל | LGBTQ+ (משוכתב)

פרק 1 | אתה מאחר

ריח המכונית מבפנים היה הדבר היחיד שריק הרגיש שהיה מוכר לו. הוא עמד ברמזור האדום, חיכה שיתחלף אך התפלל שפשוט יתקע שם, ותצפת ממקומו במושב הנהג על בניין בית הספר החדש שלו. הוא לא רצה להודות בכך, אבל הוא היה לחוץ, אפשר לומר גם מפוחד. זו הפעם הראשונה שאי פעם עבר דירה, ולכן גם עיר, ולכן גם בית ספר, וכל זה רק כשכמעט מלאו לו שמונה-עשרה. הוא אמר להורים שלו שאין לו בעיה להישאר בעיר, לשכור איזו דירה ולסיים לפחות את שנת הלימודים האחרונה שלו, אבל הוריו, בעיקר אביו, שהיו מפורסמים בזכות דרכי המיקוח הבלתי מוגבלות שתמיד יצליחו לגרום לך לוותר להם, שכנעו אותו, או יותר נכון, לא תמכו בכלל ברעיון והנחיתו אותו למציאות בה ההצעה שהעלה הייתה מופרכת מדי וחסרת כל תקווה. לא הייתה לו ברירה. גם אם הוא לא מרוצה מזה, היה חייב לעבור איתם ולהגיע לבית ספר חדש, למשך חצי שנה בלבד עד סוף שנת הלימודים. די דפוק, אם תשאלו אותו. לא שלהורים שלו אכפת שהוא נפרד מכל החברים שלו עוד מאז היסודי, או שנאלץ להתפטר מהעבודה שלו בחנות הצעצועים של מר ביין ובכך להסתכן בלהיות מרושש, או שבעצם עבר בעל כורחו למקום שמעולם לא היה בו ובו הוא לא מכיר אף אחד... הוא גם היה מאשים אותם על כך שנפרד מ-ליה, מי שהייתה בת זוגתו עד לא מזמן, אבל זה לא היה קשור למעבר.

עכשיו, זה רק הוא והמכונית שלו, מחכים לעבור את הצומת שתוביל אותם לבית הספר. והנה, האור הפך כתום, וריק היה מוכן על דוושת הגז. הוא הפך ירוק, והמכונית האיצה והמשיכה בנסיעתה. בית הספר היה בצד הימני של הרחוב, והיה לו חניון משלו (כמה נחמד), לכן ריק אותת לצד ימין ונכנס פנימה. הוא חיפש מקום פנוי לרכב שלו, והיה לו מזל גדול שהיה שם רק אחד, כאילו חיכה במיוחד בשבילו. ריק חשד בהתחלה, כי המצב היה נראה מוצלח מדי, אבל לא היה אף שלט שיאסור עליו לבחור את החנייה כשלו, לכן הוא ניצל את ההזדמנות. מקסימום ישחיתו לו את הרכב, במילא אבא שלו החליט לקנות לו אותו כדי שלא ינהג במכונית שלו ויסתכן בהרס למבורגיני אדומה נוצצת תמיד. הו לא, הלמבורגיני הזאת הייתה כמו נשמה שנייה בשביל אבא שלו, לריק אסור אפילו להתקרב אליה. אבל מי הוא שיתלונן? הוא קיבל רכב.

הוא השקיט את המנוע, יצא לעמוד על המדרכה, נעל את המכונית עם המפתח בצליל ביפ אחד והכניס את המפתחות לכיס מכנסי הג'ינס הכחולים שלו.

ממקומו ריק הצליח לתצפת על הרחבה היטב. שטח בית הספר היה מגודר בסורגים גבוהים, והחנייה הייתה הדבר הראשון שקיבל את פנייך כאשר פנית למבנה. היא נפרסה על פני שטח אדיר, מתאימה לשלל כלי רכב של תלמידים ומורים כאחד, ונתנה לך מספיק זמן כדי להצליח לאחר לשיעור גם אם הגעת לשער בזמן. ריק התקדם אל הכניסה של המבנה הגדול רב הקומות. הוא דמה מעט לבית הספר הקודם שלו, וזה היה דבר מרגיע. הוא היה רחב, בעל חלונות לבנים רבים על פני קירות בצבע חום-אדמדם. הבניין עמד על גבעה ירוקה שעצים נשתלו בה וחסמו את אור השמש מהכניסה. ריק היה צריך לעלות על גרם מדרגות מרשים ומתיש בכדי רק לעמוד בקו ישר מול דלת הזכוכית השקופה. את המבנה הקיפה מדרכה ארוכה שכנראה סבבה את כולו. ספסלים נתקעו באדמה וגבם הופנה לקיר החיצוני, כך שמי שישב עליהם ישקיף אל הרחוב, מעבר לגדר או על שאר מרחבי הגינה של בית הספר. כשריק הסתכל לבחון את הנוף הוא התפלא עד כמה חלומי היה. בשביל עוד בית ספר סתמי השקיעו מאוד באסתטיקה שלו. נוף כזה עלול לא להימאס עליו, ולרגע אחד קטן הוא התאכזב שיש לו רק שישה חודשים לחקור את המקום. הוא מיהר להתעשת על עצמו ולהיזכר למה בית ספר זה לא דבר יותר מדי כיפי להיות בו.