השעה הייתה עוד מעט שמונה בבוקר, ובלייק עדיין לא נראה בסביבה. זה לא היה מתאים לו. ריק כבר הספיק להכיר אותו כדי לדעת שהוא לא אחד שמאחר, ואם מצב כזה קורה, יש סיבה טובה. בכל הפעמים בהן הגיע הוא תמיד ראה אותו מחטט בלוקר שלו או בדיוק סוגר אותו, משמע תמיד הגיע לפניו. בזמן האחרון גם הבחין שהוא נוהג להסיט מבט למקום ממנו ריק היה מגיע, ואז כשהסתכל וראה אותו, חייך קלות, חיוך עדין כזה ששימח אותו.
בזמן האחרון הוא מחייך הרבה. ריק שמח שהצליח לפתוח בו משהו. בפעם הראשונה בה ראה אותו, לא חשב שהוא בכלל יודע איך לחייך
אבל באותו יום רביעי, לאחר שהצלצול לתחילת השיעור הדהד במסדרונות וביקש מכל התלמידים הסוררים להיכנס לכיתות, ובלייק עדיין לא הופיע, הוא החליט להתקשר אליו.
מעט מאוד פעמים יצא לו להתקשר אליו, ובכל פעם שזה קרה השיחה לא ארכה זמן ממושך, או לא ארכה כלל. ריק בדרך כלל התקשר אם רצה לשאול או לברר משהו, ובלייק כדי להודיע דבר מה. הוא היה סוג של מדריך שלו בבית הספר, אמר לו מה כדאי לעשות ולאן כדאי ללכת, וגם מה הם המקומות שאתה ממש לא רוצה לשוטט בהם לבדך, כי גם כאלה יש.
אחרי הבחינה הכושלת של ריק לנבחרת, בלייק התקשר בפעם הראשונה. זה היה לקראת סוף ההפסקה. בהתחלה ריק לא הבין מי זה היה שהתקשר, ואז כשענה, זיהה מיד את הקול, דבר שהפתיע אותו, כי בדרך כלל לקח לו זמן לקשר קול לפנים. בלייק שאל אותו אז איך הלך, וריק הודה שזוועה. בלייק התנצל שלא לצורך, וריק הוסיף שבעצם כנראה הצליח לרכוש חבר חדש, כפי שניסה לעשות, בעצם.
"הו, באמת?" ריק לא הצליח לקלוט האם בלייק הופתע כי לא חשב שיצליח מהר כל כך או כי קיווה שזה לא יקרה.
"כן." ריק השיב לו בפשטות, ולאחר מכן, בלייק אמר דבר נוסף, כנראה "כל הכבוד" או "אני שמח בשבילך", ובכך הסתיימה השיחה. שיחה קצרה וקולעת, שהבונוס העיקרי שלה היה שריק הצליח להשיג את המספר של בלייק ולשמור אותו. הוא לא שאל אותו איך השיג את שלו, ולא ייחס לזה חשיבות רבה מדי.
הפעם, היה תורו של ריק להתקשר אליו בגלל משהו שבאמת הדאיג אותו. מה כבר יכול היה לגרום לו שלא לבוא? הוא קיווה שהוא לא חולה או שקרה לו משהו רציני. הוא לא רצה לחשוב מה יהיה אז.
צלצול ההמתנה דפק ודפק, פעם אחר פעם, ובכל רגע שחיכה, ריק התחיל לדאוג עוד יותר. הוא פעם כמו לבו, בקצב אחיד אבל איטי יותר. החשש הלך והתעצם עם כל שנייה, עד שבלייק סוף כל סוף ענה. "הלו?" קולו נשמע תשוש, והוא נאנח.
"איפה אתה?" ריק שאל כאילו היה הורה לחוץ. לפתע הזכיר לעצמו מאוד את השיחה שקיבל מאמו כשרק הגיע לבית הספר. היא נשמעה בדיוק אותו הדבר, רק נשית ומבוגרת. ריק לא היה נשי או מבוגר, אבל טון הדיבור שלו היה כמעט זהה לשלה.
"אה? על מה אתה מדבר?" קולו של בלייק היה שקט ונמתח על לשונו, וריק הרגיש שלא היה כל כולו בשיחה. הוא אפילו לא ידע למה הוא לחוץ או למה התקשר. מה לעזאזל קורה לו?
YOU ARE READING
ביש מזל | LGBTQ+ (משוכתב)
Novela Juvenilרגע אחד של חוסר תשומת לב מפיל את ריק מקליין לבור שממנו יהיה קשה לצאת. "אה, אני מצטער, ילדה." הוא אמר בחיפזון כשנתקל בנערה שהסתתרה מאחורי דלת הארונית שלה במסדרון בית הספר. שיערה האפרסקי הקצר הוסת הצידה מתנופת מבטה הנוקב עליו. עיניה החומות הכהות רשפו...
