-Tell me what is love-

-part-2-

ממליצה מאוד לשמוע את השיר!

נ.מ טאהיונג.

"לעזאזל." הבטתי על החתך הקטן באצבע, רואה את הדם מלכלך את הירקות החתוכים.
אנחה נפלטה משפתי, אני לא מרוכז.
שטפתי את היד וזרקתי את הירקות לפח, מאבד את החשק לאכול.
הייתי לבד בין הקירות האלה שדודי קנה לי, לא אהבתי אותם במיוחד, את צבעם, הכל לבן ומשעמם אך עם זאת לא מצאתי את החשק לקום ולצבוע.
השקט התמידי שהיה פה שיגע אותי.
לקחתי את הטלפון בין ידי וחשבתי על להזמין אותו,
ג'ון ג'ונגקוק.
נהנתי בחברתו, הוא ראה את העולם כמו שאני ראיתי, רציתי להיפגש איתו עוד הרבה פעמים לכן ביקשתי את מספרו.
"ה-הלו?" התאפקתי לא לצחוק כשהוא ענה לי, שחור השיער.
"מזיינים אותך ובכל זאת ענית לי?" גיחכתי,
"קודם כל אני המזיין, אני תמיד הטופ. דבר שני שלום לך טאהיונג." הפעם צחקתי, אז שיני הארנב טופ? הוא ניראה יותר מידי מתוק בשביל זה.
"שלום ג'ונגקוק, נחמד שזכרת את הקול שלי." התחלתי להסתובב בסלון כשאני לגמרי מחוייך.
"אני לעולם לא אשכח." ניסיתי להפסיק לחייך אך בחוסר הצלחה, משהו בילד הזה משעשע אותי.
"בוא לבית שלי, אני אשלח לך את הכתובת." אמרתי, משתהה מעט עם מה שאמרתי.
"אממ... אוקי, מתי לבוא?" הוא שאל ושמעתי ברקע תלונות.
"מתי שתסיים להזדיין."
"סיימתי." הוא ענה מהר ושמעתי טריקת דלת.
"אני אתקלח מהר ואבוא, אני מנתק." הוא הודיע וניתק.
היהירות שלו, הביטחון שלו והאישיות שלו, ג'ון ג'ונגקוק מסקרן אותי.

התיישבתי ליד החלון כשכוס קפה בידי ונשמתי עמוק.
אנשים לא מבינים איך אני יכול בלי אהבה, איך אני לא מרגיש בודד כשאני מוקף בזוגות מאוהבים.
כשאני מסרב להצעות חברות ואומר בישירות- "אני לא מאמין באהבה." רוב המבטים שופטים, חלק מנסים לשכנע אותי שיגרמו לי להתאהב אבל אני מגחך בזילזול, מעט מתבאס מהמחשבה שיכלו להיות ידידים טובים שלי אם היו מבינים אותי ומקבלים את החוסר עיניין בהם.
לא חוויתי קשיים בעבר.
נכון, אין לי הורים והקשר היחידי שלי עם דודי זה דרך טלפון ומזכירות שלו אבל אני לא מרגיש קושי.
אני לא זוכר כשהם נהרגו, הייתי קטן מידי.
בכיתי הרבה כשהרגשתי המוזר בלי ההורים שינחמו אותי אבל עם השנים הבנתי שדמעות הן חסרות כוחות, הן לא יעזרו בשום דבר וכך גדלתי.
בחור עשיר שלא עשה כלום בחייו, בן 21, לא מאמין באהבה.
מחשבותי לפתע נקטעו כשהטלפון רטט, מאיר את המסך ומראה הודעה.

-הודעה התקבלה מ-🐰kookie🐰-
13:47- אני ליד הבית שלך, אם יש איתך אנשים תפתח לי אתה

הסתכלתי על ההודעה, חושב אם זה בסדר לקרוא לו 'קוקי' גם במציאות.

-נשלחה הודעה שלך בשעה 13:49- אני לבד, פשוט תתקתק.

ואכן באותה שניה שמעתי דפיקות קלות על דלתי.
"שניה!" צעקתי ופתחתי לשחור השיער את הדלת, מסמן לו להיכנס.
"וואו הבית שלך יפה!" הוא בחן את ביתי וחייכתי, מתיישב על הספה.
"היה לי משעמם ושלישום היה לי כיף איתך." אמרתי, שוב פעם חושב על המשפט.
"כן גם לי, רוצה שנכין אוכל?" הוא הציע וחייכתי, אוכל ביתי ולא אוכל קנוי או סלט מלווה בדם, נשמע נחמד.
"בוא נכין פנקייקים ואז נלך לקנות מצרכים לאוכל רציני יותר." הוא מחא כף וחייכתי, נותן לו לעשות מה שהוא רוצה.
"זה יהיה בסדר אם אוריד נעליים?"
"למה אתה בכלל שואל? תרגיש חופשי." עניתי לו וחיבקתי אותו, מחייך כשהחזיר לי חיבוק בבילבול.
"מצטער, לא אמרתי לך שלום כמו שצריך." הסברתי כשהתנתקנו והוא הינהן.
"איך אתה עם בישול?" הוא שאל,
"אממ.. תגיד לי אתה אחר כך." עניתי והוא הסתכל עליי במעט איימה.
"אני קצת מפחד אבל אוקי."