-Tell me what is love-

-part-10-

This is how i feel about you
Twilight,
It's like twilight, yeah~
oh, baby i just wanna see that twilight
Wanna see that with you.

נ.מ טאהיונג.

"להתראות טאהיונג, נדבר." סונמין נופפה לי לשלום והלכה לכיוון ביתה.
השעה הייתה מאוחרת, לא שמנו לב לזמן שעבר כי היינו עסוקים בלפרוק את מה שהרגשנו.
היא לא שפטה אותי ונתנה לי לדבר, לספר את מה שעובר עלי ואז סיפקה לי תשובה כנה גם אם לא הייתה נחמדה לשמיעה.
"אתה תאבד אותו בסוף, אתה חייב להפסיק להיות רק של הגוף שלו." היא אמרה לי קודם וכשחושבים על זה היא צדקה, אני וקוקי שייכים לאחד השני רק בגוף. הלב חופשי ללכת למישהו אחר.
וזה גרם לי לחשוב, ג'ונגקוק לא שלי. גם בפעמים שקראנו לאחד השני ברכושניות לא באמת היינו שייכים לאחד השני, רק גופנו המחולל.
"אנשים שלא מצליחים להאמין מחפשים הוכחות, אתה לא האמנת באהבה ולא חיפשת הוכחה לקיום של זה. אך כפי שזה ניראה ההוכחה באה אלייך, הבחור שדיברת עליו בא והוכיח לך." אכן, סונמין צדקה.
ההוכחה שאהבה קיימת הייתה בגוף של ג'ונגקוק, אותו אחד שהוציא אותי מאיזון.

"טאהה!" לפתע קול נישמע אבל אני המשכתי לעצום עיניים ונתתי לטיפות הגשם להשלות את הדמעות שלי.
"היי טאה!" נשמתי עמוק וחיוך התפרס על פניי כשגוף ניצמד אל שלי וחיבק אותי אליו.
"טאה." הפעם פתחתי את עיני וחייכתי לכיוונו, לג'ונגקוק.
"מה אתה עושה?! יורד גשם! אתה תתקרר!" הוא צעק עליו והוריד מעצמו את הג'קייט שהיה יבש כיוון שהחזיק מטריה והלביש אותי.
"קוקי." קראתי לו אך הוא עדיין היה עצבני על חוסר האחריות שלי.
"אתה מנסה להיות חולה בכוונה?! כל השבוע לא הרגשת טוב ודאגתי לך כמו מטורף ועכשיו שסוף סוף אתה-" קטעתי אותו ומשכתי אותו אליי, מנשק אותו בעדינות.
"מממ, המטריה." הערתי לתוך הנשיקה כשהפיל את המטריה והניח את ידיו על פני.
"אתה כבר רטוב ולי לא אכפת להירטב." הוא גיחך וחזר לנשק אותי, שיערו לאט לאט נופל על פניו בעקבות הגשר וחולצתו ניצמדת לגופו ומבליטה את צורתו.
הגשם כימעט ולא נגע בי בגלל הג'קייט עור שלא ספג מים אלא העביר אותו. אך שיערי לגמרי נרטב יותר.
הנשיקה התנתקה בשל חוסר האוויר שהגיע אלינו ואני חיבקתי אותו חזק, למרות הקור מרגיש חום.
"בוא ניכנס."
"לא, בוא נישאר עוד קצת." השבתי לו והוא חייך,
"בתנאי שאחר כך ניהיה חולים בבית שלך." צחקתי והנהנתי.

-
נ.מ כללית.

"אולי זה לא היה רעיון טוב להישאר בגשם." טאהיונג אמר, גורם לכולם לכעוס,
"כן? אתה חושב?! מה חשבתם לעצמכם?! מי לעזאזל נישאר בחוץ בגשם ומתנשק?!" ג'ימין צעק על טאהיונג וג'ונגקוק שרק גנחו מיאוש והתכרבלו בתוך עצמם.
"היונג אני לא מרגיש טוב." טאהיונג התבכיין כשג'ין התיישב לידו ובדק את מצבו.
"והכי נורא שגם כשנבריא הבית שלי יהיה מלא בחיידקים שקוקי מפיץ." טאהיונג האשים וג'ונגקוק פער את עיניו,
"תסלח לי? זה אתה שרצית להתנשק בגשם!"
"כי זה כל כך רומנטי!" טאהיונג צעק וכולם צעקו- "אווו."
"כנראה שאנשים באמת חולים מאהבה." הוסוק אמר וג'ונגקוק צחק בתסכול,
"זה לא אפשרי, טאהיונגי לא אוהב אותי." ג'ונגקוק צחק אך טאהיונג רק הביט בו, נוקב את מבטו עליו בכעס.
"מ-מה?" ג'ונגקוק שם לב לפתע והרגיש שאמר משהו לא בסדר אך לא ידע מה.
"כלום!" טאהיונג הפנה את גבו לג'ונגקוק שהיסס לפני שקירב את עצמו אליו, מחבק אותו מאחור וחופן את פרצופו בצווארו.
"אני צחקתי, אני-" עיטוש "יודע שאתה חולה עלי." כולם צחקו בעקבות העיטוש שקטע מעט את ג'ונגקוק אך טאהיונג רק הסתובב לשני ונישק את שפתיו קלות, ממהר להשפיל את הראש וגורר "הוו" קטן מכולם.
"ג'ימין אתה יכול בבקשה להעביר לי את הנייר?" טאהיונג שאל וג'ימין צחק,
"כן, רק אני אתקרב אלייך. שורץ חיידקים." ג'ימין המשיך לצחקק וטאהיונג התיישב,
"אפצ'י!"
"דיי איכ יא מגעיל!"
"אפצ'י!" טאהיונג המשיך להתעטש, בכוונה לכיוון של ג'ימין שכיסה את פניו.
"עפתי." ג'ימין הודיע ויצא מהחדר.
"אוקי, אז מי רוצה תה? ג'ונגקוק וטאהיונג!" הוסוק שאל בהתלהבות,
"לא!"

-

"קוק, אתה ישן?" טאהיונג ניער מעט את השני שרק זז מעט אך חזר לישון.
"אתה ישן?" שאל שוב, לא מקבל תשובה.
"אני חושב שהוא ישן," יונגי ניכנס לחדר,
"כלומר, אם הוא לא מת." הוסיף וטאהיונג גיחך והתיישב.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" יונגי התיישב לאט על המיטה וטאהיונג הינהן.
"אתה באמת לא אוהב אותו?" שאל וטאהיונג השפיל את ראשו,
"אתה אוהב אותו?" יונגי שאל עם מעט חיוך וטאהיונג נאנח.
"הוא מעצבן אותי." טאהיונג שילב ידיים בעצבים ויונגי ציחקק,
"קוקי? למה מעצבן?"
"כי הוא ניכנס לחיים שלי והופך אותם! הוא גורם לי להרגיש דברים שלא האמנתי בהם." טאהיונג בהתחלה צעק אבל דאג להנמיך את קולו.
אך הוא כבר הספיק להעיר מישהו, מישהו שעונה לשם ג'ונגקוק.
"טאהיונג.. תגיד מה אתה מרגיש." יונגי אמר, יודע שג'ונגקוק התעורר כיוון שהיה פנים אליו אך טאהיונג היה הפוך, גב אל ג'ונגקוק.
"אני לא יודע איך להסביר.. הוא גרם לי לבכות כשאני אף פעם לא בוכה. כששיחקנו אמת או חובה והוא היה צריך להתחיל עם מישהו ברחוב-" טאהיונג בלע רוק מיאוש,
"בכית." יונגי השלים וטאהיונג הינהן.
"כשהוא לא איתי אני מרגיש... מפוחד? כן, אני מרגיש מפוחד כי אני יודע שהוא לא שלי, ולא ידעתי שאני בכלל רוצה שיהיה שלי אבל הוא לא שלי. וזה מחרפן אותי."
"אז למה אתה לא מדבר איתו על זה?" יונגי ניסה להוציא מטאהיונג כמה שיותר מילים כי ידע שג'ונגקוק מקשיב.
"כי הוא יתרחק, קבענו להיות יזיזים כיוון ששנינו לא מאמינים באהבה ואם אני אפיל עליו את זה הוא ילך לי." לטאהיונג כבר אזלו כמה דמעות וגם נזלת שניגב עם חולצה שהייתה מונחת על המיטה.
"ומי אמר שאני לא מרגיש אותו הדבר?." טאהיונג קפא, ויונגי חייך,
"ק-קוקי אנ-"
"למה אתה לא מדבר איתי על דברים כאלה? אני בחיים לא אעזוב אותך ואני גם אוהב אותך." ג'ונגקוק השפיל את ראשו ממבוכה וטאהיונג הסתובב אליו,
"טוב אני אלך לי," יונגי הודיע, "אז כאילו, תהנו." ויצא מהחדר.
"קוקי אני יכול לנשק אותך?" טאהיונג שאל וג'ונגקוק צחק, מתקרב לטאהיונג ונותן לו את האישור לנשק אותו.
הנשיקה יכלה להתעמק יותר אם ג'ימין לא היה ניכנס כשמסכה על פניו ובגדים שכיסו את כולו.
"האוכל שלכם יא מגפות." ג'ימין הקניט והשניים התנתקו מהנשיקה,
"למה אתה לבוש ככה?" ג'ונגקוק שאל ולאחר מכן התעטש, גורם לג'ימין לקחת כמה צעדים אחורה.
"כי אני לא רוצה שזומבים ידביקו אותי!" ג'ימין צעק והתקרב לאט כדי להניח את האוכל ולצאת משם.
"מגעילים!" ג'ימין צרח ורץ מהחדר כששניהם התעטשו עליו, בכוונה. כמובן.
"גם אנחנו אוהבים אותך!" הם צעקו ביחד וצחקו.
אז... מה אנחנו?"
יזיזים?"
"לא. ממש ממש לא."
"חברים?"

-

מצטערתת שזה פרק קצר, אין לי פשוט זמן וזה מתסכל אותי!

אני ממש מצטערת שזה קצר ו..לא טוב
בבקשה תבינו😭⁦❤️⁩