" No subject is terrible if the story is true, if the prose is clean and honest, and if it affirms courage and grace under pressure. " - MIDNIGHT IN PARIS
לקט של פאנפיקים, סיפורים קצרים וקטעים שאני כותבת בעקבות השראה (ואובססיה ליצירות נהדרות). בעבר...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
השראה ; עד עצם היום הזה
--- --- ---
"איך מצאת אותי?" הוא שאל, מבטו נח ישר על עיניי כחורץ גורל לגבי התשובה שאתן. עוד כשפתח בפניי את הדלת הרגשתי גלים מצמררים שהקפיאו את דמי והרטיטו את עצמותיי. באותו רגע חשתי פחד, שלא לומר תועבה. האיש שעמד מולי בפתח החריד את נפשי. רק המבט על דמותו היה יכול לשגע אותי.
אבל שמרתי על איפוק. אמרתי לעצמי "בשביל הנרי את צריכה לשמור על קור רוח", וזה הצליח, לפחות למספר קט של דקות. לא ידעתי עוד כמה זמן אוכל להחזיק שם, כשאני יושבת על הכסא, מול השולחן, כשבקצה השני האיש ההוא.
לא הייתה לי סיבה לחשוש, אבל עלתה בי חלחלה רק מלעמוד לידו. ופניו אפילו לא היו מפחידות. הן לא היו מאיימות ולא קשוחות, הוא היה נראה כאדם מין השורה אם רק היית מסוגל להתעלם מההילה המצורעת שעטפה אותו. הנרי אמר שהגוף לעולם לא משקר, ושאם רע לו – צריך לפקוח את העיניים.
אבל הנרי לא נמצא כאן, והאיש היחיד שיודע למה נמצא ממש מולי.
אזרתי את כל הכוח שבי בשביל להמשיך ולהביט בעיניו השחורות, כיאה לדו-שיח נאות. "לפי הרמזים שהנרי השאיר."
"איזה רמזים הוא השאיר?" האיש פקפק במילותיי בגסות רחבה. מילותיו עלו על לשונו באיטיות, לא מפספסות אף הברה ולא ממהרות להיעלם באוויר. הקול הכבד שלו נשאר במוחי, חדר לאוזניי פעם אחר פעם אחר פעם והתעקש להישאר שם לתמיד.
נזהרתי במילותיי, הקפדתי על מה שאמרתי, אך הפעם לא מצאתי דרך טובה יותר לומר זאת. "אתה אולי חושב שאתה מכיר אותו, אבל אתה לא." היה מסוכן להוריד מכוחו של אדם כזה, ששמועות אומרות עליו כל כך הרבה רעות ושאין לדעת מתי תשתחרר ממנו החיה. ואני הסתכנתי, כי הייתי נואשת לתשובות, וידעתי שתשובות לא מגיעות לחלשים.
להפתעתי, אף לא עיוות קל נוצר בפניו. הן נשארו כמעט שותקות, מארחות קצה של חיוך זוויתי שמשום מה התעקש להישאר גם אם לאיש לא הייתה סיבה להרגיש דבר.
"את חושבת שאת יודעת." הוא קרא אותי.
"אני יודעת. אני מכירה אותו."
השולחן רעד מעוצמת האגרוף שהטיח עליו. קפצתי, לבי זינק בנשימה נעתקת. "אף אחד לא מכיר אף אחד." קולו לא עלה ולא גבר, הוא נשאר חד ותקיף, כפי שנשמע בעיניי עוד מהמילה הראשונה שמסר לפניי. "וכולם חושבים שהם מכירים את כולם."
"ואתה מכיר הנרי? טוב? טוב מספיק בשביל לדעת..." כמה שרק אפשר. לאן נעלם? למה? ומה קרה לו במשך כל כך הרבה זמן? אדם כה חכם ונבון וטוב לא יכול להתהפך בין רגע עד היום בו דמותו תיעלם מעל פני האדמה. מה תקף אותו? מה גרם לו לברוח?
האם זה האחד שיושב מולי? האם הוא אחראי לכל?
"אפילו אני לא מכיר אותו מספיק." השיב. זרועותיו החליטו לנוח על מסעדי כסא העץ עליו ישב. הוא נראה נינוח יותר לפתע, ומאיים עד מאוד. אני כבר מזמן הסטתי את עיניי מפניו. פעם לשנייה, פעם לשתיים, ועכשיו כמעט ולא הסתכלתי.
"הוא כתב את השם שלך על צוואה." אמרתי, ונראה שלא הופתע.
"הוא אדם נבון, אין פלא שזכה לתואר דוקטור. הוא ידע שזמנו קצוב, לכן עשה את הצעד החכם ביותר שיוכל לעשות."
"אני לא מבינה למה." הודיתי. לא ידעתי למה אני מנסה לראות את הטוב שלא נמצא. דמיינתי וקיוויתי שהוא יאמר הכל, את כל מה שחיפשתי, רק בשביל שאוכל להסתלק משם. המקום העניק לי הרגשה רעה, והפך מחניק עם כל דקה נוספת עד שחשבתי שאתעלף בקרוב. הוא היה בנוי מתחת לפני האדמה, נמוך מהקרקע, אטום לכל קול, כלא ומסתור לאלו שרוצים להיקבר בחיים.
"את לא?" הוא שאל, כאילו האמין שאדע. לצערי, לא ידעתי. לא חשבתי על אף תשובה נבונה.
"מה קרה להנרי?" שאלתי, קולי רעד ללא שליטתי. ידעתי שדבר מה רע קרה. ידעתי שלא אמצא תשובה טובה, לא אחת שארצה לשמוע, ובכל זאת תמיד הייתה בי תקווה. לגבי הנרי תמיד הייתה לי תקווה. הוא לא היה לי כחבר ותיק, רק אדם שראיתי כפחות משעה מדי יום, ובכל זאת הצליח להעלות בי חיוך. הוא הזכיר לי את היופי שבאדם, את כל מה שכבר הצלחתי לשכוח.
"הנרי היה חולה." האיש אמר. לבי נשבר. "היו לו מחשבות טרופות. הוא חשב שהוא מסוגל לשלוט בעולם, באדם, והוא ניסה, ונכשל. האמיני לי, יקירה, שכל יום בו הוא אטם את עצמו שהתכנס בפנים, בלבו, כך מצבו הפך רע יותר ויותר."
"הוא מת?"
"כן. כן, הוא מת."
פניי נפלו ולבי החשיך. לא ידעתי מה לומר, מה להרגיש, מה לעשות עם הגרוע מכל. להכיר איש כזה ולשמוע על נפילתו, זה עלול למחוץ את נשמתך תחת אבן היגון. וכך קרה לי, לבו נמחץ באכזריות, וחולשה זרמה ברגליי עד שהרגשתי שאיני מסוגלת ללכת עוד.
אבל... משהו לא הסתדר. היה לי כל כך הרבה להבין. האיש מולי ידע יותר. הוא היה המוצא האחרון לשלוות רוחי.
"איך?" ביקשתי לחקור. "גופו היה בריא כמו שור."
"אבל נשמתו, יקירה, נשמתו הושחרה אט-אט. כאשר ניסה לשמור על עצמו הטוב ובכך שהכחיש את עצמו הרע, הוא נתן לו להשתחרר ולפעום בעצמו כיישות אחרת. תביני, אדם לא שלם אינו מסוגל לחיות. אדם שלא מסוגל לחבק את מגרעותיו כפי שהוא מחבק את מעלותיו אינו אדם כלל, אלא נשמה אבודה. ובכך הוא מת. בכך שגירש את הרוע שבו נתן לו לשלוט עליו, במקום לאמץ אותו ולתת לו להיות תחת שליטתו. זו הטעות הגורלית של דוקטור הנרי ג'קיל הנכבד."
"אז טירוף, מכך הוא מת." הבנתי וקמתי מיד. הכסא עליו ישבתי חרק בכובד משקלו, ואני משכתי את בד חצאית השמלה הארוכה שלי כדי לפנות מקום לרגליי תחת שוליה. התקדמתי לכיוון היציאה, לא מביטה לאחור וזונחת כל רגש רקוב יחד עם האדם ההוא. "היית לי לעזר, מר הייד." הוספתי להסתובב ולומר במילות סיכום אחרונות, רגע לפני שפניתי להיעלם מפניו לתמיד.
מילותיו הרחוקות נחרטו במוחי בשנית, כאילו אמר אותן ישר אל תוך אוזני – "את, יקירה, יכולה לקרוא לי אדוארד."
