התחלתי לעצב כריכות לפי רעיונות שלי כדי לממש חלקית את החזון.
מקווה שתאהבו!
אני אשמח לביקורת בונה, אני רוצה להשתפר כמה שאפשר.
הכרתי את התחום רק עכשיו והתאהבתי בו לגמרי, אז אני אפרסם לעיתים קרובות. כרגע אני מפרסמת כל יום.
כי ראיתי את ברוכים הבאים לזומבילנד והקטע עם הכללים נתן לי השראה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני כל כך גאה בי על הטקסט, כל כך כל כך גאה.
״ ״המדריך לשורד של דניאלה:״ את כותרת המחברת כתבה שרון ברעד מסוים, שכן ידעה כי המדריך הוא סוג של צוואה, ולעולם לא דמיינה שתכתוב את צוואתה בגיל שלושים ושתיים. בטח ובטח התקשתה לדמיין כתיבת מדריך כדי שבתה בת השמונה תדע לשרוד גם בלעדיה. ״1. תמצאי מקום רחוק מהערים ואף פעם אל תדליקי מדורה-היצורים נמשכים לעשן.״ את המשפט הזה כתבה ראשון, כי הוא השיעור הכי חשוב שלמדה. הוא כלל התמודדות פנים מול פנים עם אחד מהיצורים השבורים, ורק בזכות הדלקת אש הצליחה לצאת בחיים. ״2. אל תתקרבי לילדים אחרים, ילדים רגישים יותר להשתלטות.״ את המשפט הזה כתבה בכאב, והיא כתבה אותו רק בגלל שהוא חשוב מדי מכדי להשמיט. היה משהו נורא, בעיניה, בלהמליץ לבת שלה להתרחק מילדים. שרון למדה את הכלל הזה רק כי דניאלה הייתה לצידה. ברגע הזה שרון הניחה את העיפרון על המחברת המרופטת וליטפה את שערה הרך והחלק של דניאלה, שישנה על מיטה מאולתרת לצידה. איך שהיא שמחה על הזכות ללטפה, באותו היום היא שמחה במיוחד. אחד מהיצורים השבורים תקף אותן, וכמובן שכיוון קודם כל לעבר הילדה הפגיעה. שרון הספיקה לירות בו, ודניאלה הרכה והבוכיה רצה לעברה בהיסטריה. דניאלה המתוקה שלה נזרקה למצב הזה בלי הקדמה, לעולם שבו אם אמא שלה לא הייתה מדריכת חי״ר בצבא ולימדה חיילים לירות, היא הייתה נהפכת לאותם אנשים שבורים כבר ממזמן. שרון הסיטה קצוות שיער אל מאחורי אוזנה של דניאלה, ונחרדה כשראתה סדק דק חוצה את רקתה. היא שמטה את שיערה הנשפך של דניאלה בידיים רועדות. וזרקה את המחברת לפח.
