הילה מעצבת מתחילה/ספר עיצובים ישן

פריחת הדובדבן

אז בהיותי חסרת פחד שמתנסה בכל דבר שקיים, החלטתי להתנסות בצלליות קצת יותר לעומק, בהבלטה מסוימת. גם במברשות, כי אני לא משתמשת בהן בכלל וזה לא טוב. רציתי לעשות פה את מוטיב האביב מהאתגר, אבל לא רציתי ללכת על פרחים בצורה הבנאלית שלהם, אלא להתייחס אליהם כסממן תקופתי.

אני יודעת שזה ממש, אבל ממש, עניין של טעם, אבל אני חולה על הצלליות הלבנות. לדעתי זה יותר יפה ומושך מהשחורות. המברשות של הפרחים... פחות. אבל הייתי חייבת להתנסות בהן מתישהו. חד משמעית היו לי כריכות יותר יפות מזאת, אבל אני חושבת שהיא כן בולטת על רקע הכריכות הרומנטיות ככלל, בניגוד לכריכות אחרות שלי. אוף, קשה להסביר את זה.

*אזהרת קיטש רציני*

זה פחות תקציר, אלא יותר קטע רנדומלי שהייתה לי השראה אליו:
״אין יפה ממנה בכל העולם.
זו המסקנה שהגעתי אליה כשהתבוננתי בה. היינו במקום יפהפה, אבל לא הסתכלתי על דבר מלבדה. מכל הפרחים המרהיבים שהיו מסביב, הפרח היחיד שעניין אותי היה זה שהיא תקעה מאחורי אוזנה. תפסתי את אחד הפרחים הנושרים באמצעות זוג אצבעות והגשתי לה אותו בחיוך.
״אני רואה שהפכת לרומנטיקן חלקלק.״ היא אמרה בהתגרות ילדותית, אבל לקחה את הפרח והריחה אותו.
״אבא שלך גנן?״ אמרתי בקול מזויף של ערס. היא צחקקה לתוך גב ידה. ״אז איך יצאת כזו פרח?״ תפסתי את מותניה והצמדתי אותה אליי. היא הפסיקה לצחקק והביטה בעיניי לרגע קצר אחד, כמנסה להבין את כוונתי.
״תגיד,״ היא שאלה בהרמת גבה.
״הממ?״
״זה כאב, כשנפלת מגן עדן?״
״איך לדעתך איבדתי את היד?״ עניתי לה. החיוך נמחק לה ברגע, והיא נראתה על סף בכי. היא הורידה את ידי ממותניה ורצה משם, נעלמה יותר מהר מהרוח.
איך היינו מאושרים אז, לפני המבצע, איך תכננו עתיד. עכשיו, גם ברגעים הכי אוהבים, יש מעלינו את העננה השחורה של נכות חלקית.״

אני שונאת את הרעיון כי הוא קיטשי משהו פחד, אבל אני אוהבת את הכריכה ממש.