Daddy's Little prince

פרולוג

המטוס נחת, ירדתי ממנו ומיד קיבלתי את אותה התחושה שאני מקבל בכל פעם שאני מגיע לפה, אי נוחות. 'הגעתי' אני מסמס למי שעד לפני יום הייתה החברה שלי, טוב לא חברה שלי אבל ידידה שאני מאוהב בה עד מעל לראש והיא לא מרגישה אליי את אותו הדבר אבל אני מעדיף קשר של ידידות איתה על בלי קשר בכלל. חשבתי על כמה שאני אתגעגע אליה ולא משנה לכמה זמן אני אהיה תקוע פה. אספתי את המזוודה שלי ויצאתי משדה התעופה בתקווה שזו לא הפעם האחרונה שאני אעבור פה.

עליתי על הרכבת התחתית והחלפתי גם לאוטובוס כי הרכבת לא מגיעה עד לבית. הנסיעה באוטובוס התחילה וכל מה שחשבתי עליו היה עד כמה אפורה העיר הזאת תמיד נראתה לי אבל היום היא נראית לי יותר אפורה מתמיד, כאילו נצבעה בגוון חדש של אפורות ועצב. העברתי את הנסיעה בעמידה, כרגיל בעיר הזאת. ירדתי מהאוטובוס בלי חשק והתחלתי לצעוד ברגל אל הבית, אותו הבית שאף פעם לא אהבתי להיות בו, גם אם זה רק לזמן קצר. הבית הזה תמיד היה הדוגמה למה שאבא שלי לא יכל ליצור עם אמא שלי ואיתי אף פעם ותמיד הרגשתי בו לא שייך ולא בנוח, אף פעם לא יכולתי לקרוא למקום הזה בית והנה, בכל זאת אני עובר לגור בתוך המקום הזה.

התייעפתי מללכת, למרות שיכולתי להגיד לאבא שלי שיבוא לקחת אותי, אני לא רציתי כי אין לי כוחות לשמוע את כל הנאומים שלו ובמיוחד שעכשיו נגור יחד באותו הבית, רציתי רק קצת שקט לעצמי לפני כל הבלאגן שאני כבר יודע שעומד לבוא. איך אני שונא לעשות את הנסיעה הזאת, אני שונא לקחת מונית לשדה ואז מטוס ואז עוד מונית או רכבת או אוטובוס, זה פשוט ארוך ומעייף אז חשבתי לעצמי שאולי דבר טוב אחד יצא מזה שעברתי לניו יורק וזה שלעשות שוב את הנסיעה הזאת חסכתי לעצמי, לבינתיים. אני לא מתכוון לגור בבית של אבא שלי להרבה זמן.

חשבתי על הבית, הבית שלי בקנדה, על הבית שלי שהיה קטן, אבל בדיוק במידה, איך שאהבתי בו כל דבר ואיך שאני שונא את הבית של אבא בניו יורק. השוויתי בין הבית שלי לבין הבית הזה ולעזאזל כמה המילה הזאת צורמת לי, הבית שלי הוא לא פה בכלל ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיות בבית שלי עכשיו. אין דבר שהייתי רוצה יותר מערב עם אמא שלי ואח שלי בבית שלנו. עצרתי ליד ספסל והתכוונתי לצנוח עליו עד שאעזור כוחות לגשת לשם ולהידחף לחיים שלהם והפעם לתקופה ארוכה יותר משבועיים לצערי. עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה, אני לא יודע איך אבל אני בטוח בזה שאני לא אגור פה להרבה זמן, 'כמה זמן כבר אני אחזיק פה בתור גלגל חמישי?' חשבתי לעצמי ותכננתי בראש שלי כבר איך אני הולך לעבור מפה ולחיות לבד. חיוך קטן התפרש על שפתיי ונהנתי מהמחשבה שאני אעוף מפה בהקדם האפשרי ולא אכפת לי לאן. 'הכל זמני' אמרתי לעצמי ונעמדתי על רגליי.

התחלתי ללכת, עברתי בין בתי השכונה הגדולים. כל אחד נראה כאילו הוציאו עליו לפחות 3 מליון דולר. אחרי עוד הליכה קטנה, סוף סוף הגעתי לדלת של הבית, הבית של אבא שלי שאותו לא ראיתי בכלל בחודש האחרון, בניגוד לבדרך כלל. בדרך כלל אמא שלי דאגה שאני אלך אליו אבל בחודש האחרון היא כבר לא גערה בי ללכת, היא נתנה לי להישאר איתה, הלוואי שהייתי יודע שזה הסוף. דפקתי על דלת הבית בעדינות וחיכיתי למישהו שיבוא ויפתח לי