Daddy's Little prince

פרק 6

השעה הפכה למאוחרת ולוקאס כבר היה צריך ללכת. ידעתי שאני צריך להקפיץ אותו לבית וזה גרם לי לעצב, לא רציתי שילך ממני, מהבית שלי ושוב אשאר לבד פה. "איך אתה מתכוון לחזור לבית?" שאלתי את לוקאס למרות שידעתי כבר שאני אקח אותו גם אם הוא יתעקש שלא. "לא יודע אולי אני אלך לי ברגל, אני גר קרוב" הוא אמר בקול שטותי וצחקתי. "טוב אז אני מבין שאתה לא זקוק לטרמפ יותר אם אתה הולך ברגל" אמרתי בצחוק וחטפתי סווטשירט לפנים. "מה זה?" שאלתי. "סוודר, שלא יהיה לך קר בחוץ" לוקאס אמר וצחקנו. שמתי על עצמי את הסווטשירט שלוקאס זרק לי למרות שיכולתי לקחת אחד מהארון שלי העדפתי לשים את שלו וחוץ מזה, זאת הבעיה שלו שהוא נתן לי אותו. סידרתי את הסווטשירט על עצמי ונעלתי את נעליי. "שלא תתרגל לג׳קטים שלי" לוקאס אמר כשראה שאני לא מתכוון להוריד אותו וקם מהמיטה אחרי שסיים לנעול את נעליו. "לאן אתה הולך?" שאלתי אותו והוא התקדם אל הארון שלי. לוקאס פתח את הארון שלי ולקח משם ג׳קט אחד. "טוב נו בסדר אני מרשה לך לקחת אותו" אמרתי ולוקאס צחקק "איזה חוצפן! גם לוקח לי את הסווטשירט וגם רוצה שאחלה בחוץ" הוא אמר בציניות. "פשוט זבל של מארח" אמרתי בתגובה ולוקאס משך את ידי והקים אותי מהמיטה. "טוב נו בוא נצא" אמרתי ויצאנו בשקט מהחדר בשביל לא להעיר אף אחד. "כמה אחים יש לך?" לוקאס שאל כשראה את כל התמונות של כל המשפחה הנמצאות על הקיר בכניסה לבית. "זה ממש מסובך" אמרתי בזמן שחיפשתי בין צרורות המפתחות את הצרור שלי שאליו מחוברים גם המפתחות לאוטו וגם המפתחות לבית. "מצאתי" אמרתי כשמצאתי את הצרור ותפסתי בזרועו של לוקאס כדי לסובב אותו לדלת. "בטח זה כיף שיש ככה משפחה גדולה" לוקאס אמר ונכנס לאוטו. "לא תמיד" אמרתי וקיוויתי שלא ירצה לשמוע על כל האחים שלי עכשיו. נכנסתי גם אני לאוטו וכיוונתי את כל מה שצריך לנסיעה.

לוקאס הדריך אותי בדרך עד לבית שלו ואני עצרתי מול הבית שלו. לוקאס סידר את הג׳קט שלו לפני שיצא מהאוטו ואסף בידו את המפתח לבית ואת מכשיר הטלפון שלו. "טוב" הוא אמר ופתח את דלת האוטו. "תודה" הוא הוסיף. "אין על מה" עניתי והוא שחרר את החגורה מגופו. "תודה לך" אמרתי בחזרה והוא חייך. "תתקשר אם תצטרך לדבר או משהו כזה" הוא אמר לפני שיצא מהאוטו. גל קור נכנס לאוטו ונגמר כשהדלת נטרקה ואפילו האור נכבה לי. הבטתי כמה שניות בלוקאס עד שנכנס לביתו וישבתי לי בחושך כמה דקות. נכנסתי למחשבות על מה שקרה עם אבא שלי היום ועם כמה שרציתי להגיע למיטה שלי הידיים שלי פשוט הובילו את המוח שלי לכיוון ההפוך. נסעתי סתם ברחובות העיר בלי מטרה ועייף מאוד. מזג האוויר היה קר מאוד ולא היה אפילו איש אחד שהולך לו בין הרחובות הביתיים. הרגשתי שאני נעשה עייף מדיי אז עצרתי בסופר שהיה פתוח וקניתי לי משהו מתוק. יצאתי מהחנות והתחלתי ללכת לכיוון האוטו כשאישה עצרה אותי. "סליחה" היא אמרה והסבה את תשומת ליבי. "כן" עניתי וניסיתי להעיר את עצמי קצת. "יש לך אולי עודף להביא לי? אני צריכה להאכיל את הבת שלי" היא ביקשה. קפאתי במקומי. זה הזכיר לי את אמא שלי שהגיעה לאבא שלי בשביל לבקש ממנו לעזור לה והרגשתי שאני חייב לעזור לילדה שלה. "כן בטח" אמרתי ויצאתי מההלם שנקלעתי אליו. "בואי אני אקנה לך מה שתצטרכי" אמרתי וחזרתי לסופר בחזרה עם האישה שאספה מהחנות בסך הכל לחם חלב ביצים וקצת גבינה. "זהו?" שאלתי אותה והיא הובכה. הוספתי לקניה גם קצת ירקות ושילמתי על הכל. האישה עמדה לבכות ולא הרגישה בנוח. "תודה רבה לך" היא אמרה ולקחה מידיי את השקיות המלאות. "חכי" אמרתי לה לפני שתלך. "את רוצה שאקח אותך הביתה?" שאלתי. "אין צורך כבר עשית יותר מדיי בשבילי ובשביל הבת הקטנה שלי" היא אמרה וצמרמורת עברה בגופי. האישה הייתה נראית מוזנחת וזה היה נראה כאילו היא אחרי יום עבודה קשה מאוד. "את בטוחה שאת לא רוצה שאקח אותך?" שאלתי שוב והיא פשוט הנידה בראשה לשלילה והתחילה ללכת מהאזור.