שוב חיכיתי לך בגן שלנו ,
שוב לא הגעת .
השעה עכשיו 4:38
אני יושב על אותו ספסל בו הכרנו לראשונה .
הפכת אותי לאמא של הכוסית .
אם לפני שנתיים היו אומרים לי שאני , ** .
יחכה לך לילות שלמים על ספסל מזדיין
הייתי צוחק להם בפרצוף .
אבל הנה אני באותו ספסל .
ומי אני שאתנגד , אהבה זה חרא .
לפחות משהו אחד טוב יצא מזה שהלכת ,
לימדת אותי שאסור לי להתאהב , בסופו של דבר שום דבר טוב לא יוצא מזה , רק זכרונות שמכבידים על הלב מלשחרר.
אני לוקח את חפיסת הסיגריות מהספסל ,
מנער את ראשי כלא מאמין .
שנה שלמה שאני מחפש אותך .
זהו נמאס .
נשבעתי לאלוהים שזה היום האחרון שאני בא לפה .
וידעתי שאני לא אעמוד במילה שלי .
אז אני מסתכל על התמונה שלנו מחייכים , היינו זוג מאושר , לא ככה ? דמעה נפלה על התמונה והרטיבה אותה ,
הנחתי אותה על הספסל ומדליק את הספסל באש .
עם אותו ספסל נקברים כל הזכרונות .
הדיבור הראשון , הנשיקה הראשונה , הימים שאני ואת ברחנו מהכל רק כדי לראות אחד את השניה , הכל נמצא במקום הזה .
אני מביט באש שורפת את התמונה ולאט לאט גם את הספסל, אני מתרחק מהמקום בצעדים איטיים .
אבל הפעם ? הלכתי זקוף .
מי זה שנתן לך ככ הרבה לאהוב
