המרצה שלי 💘 [♡bxb♡] *גמור*

המרצה שלי חלק 2

כרגיל שעה 16:30 בדיוק עומד מול שער בית הספר מחפש את פניה המתוקות של סופי הקטנטונת.
____________________________________
"שלוש קערות בבקשה" אמרה שוב סופי בזמן שהיא עורכת את שולחן האוכל ואני מבשל.
"אוקיי" אמרתי לא מתווכח איתה כמו תמיד שצריך רק שתי צלחות.
"מה קרה אבא בא היום?" אמרה סופי בסרקסטיות מתקדמת אל שולחן האוכל והקוקיות שלה זזות מצד לצד היא כזו קטנטנה יופי שהיא מגיע לשולחן חייכתי לעצמי מערבב את המרק.
"כן" אמרתי בהחלטיות לא מסתכל עליה יודע כי המבט שהיה לה בפנים שווה הכל אבל שיחקתי אותה קול לא רוצה להיראות גם מתרגש.. על ידה.
"יאיי" היא אמרה רצה אליי ומחבקת את רגליי ראשה מגיע למותני ואני מחייך עוטף אותה עם ידי מלטף לראשה.
___________________________________
השעה כבר 20:30 זהו זמנה של סופי לעלות למיטה והמרק כבר התקרר אבל עוד לא אכלנו אנו מחכים למארק שיגיע.
סופי המתוקה נמרחת על השולחן לא מסכימה לאכול עד שאבא יבוא.
"מתוקה אחמם לך את המרק את צריכה לאכול ולישון כבר מאוחר" אמרתי ברוך וברגע שסובבתי את גבי אליה לבשתי מבט עצבני שוב הוא עושה את זה הוא לא מפסיק לאכזב אותה איפה המארק של מלפני שנתיים..
"אבל אבא.." אמרה בעצבות סופי ומתיישרת לישיבה.
"אבא יגיע היום מאוחר" אמרתי לא מעיז להסתובב אליה אני לא יכול לראות יותר אותה ככה עצובה זה מפרק אותי.
___________________________________
*נק מבט מארק*
"הגעתי.." אמרתי מוריד נעליים בכניסת הבית וריח של אוכל תקף אותי אני כל כך רעב.
"או" אמרתי מופתע, בן נרדם על שולחן העבודה שלי בסלון.
"מה השעה?" שאלתי את עצמי.
"23:15" מה?! כל כך מאוחר פניי לבשו מבט עצוב ומרחם.
איך הוא נרדם ככה עדיין לובש את הסינר מהבישול? הוא חיכה לי?
"כל כך יפה" אמרתי מזיז קצוות שיער שנחתה על פניו מביט בנער התמים הדואג והאוהב למול עיני הוא כל כך מתוק כשהוא ישן.. הגוף הקטן שלו הוא רק בן 19 לא מגיע לי מישהו כמוהו בחיים שלי הוא דואג כל כך יפה לסופי וגם לי במובן מסויים.
"מממ" אמר בן ופניי הפכו אדומות על מה אני חושב?! אסור לי הוא קטן ממני ב8 שנים ולא רק זה הוא הסוטנדט שלי..
"מארק זה אתה?" אמר שוב וקולו העייף קרא בשמי הוא כל כך מתוק וסקסי באותה מידה הוא משגע אותי.
"כן זה אני.." אמרתי ברוך מלטף את ראשו.
בן התיישר לישיבה ופותח את עיניו העייפות באיטיות מגרד אותן ומביט בי כשראשו נוטה הצידה המבט שלו ניראה כאילו הוא ראה רוח.
"אתה באמת פה?" הוא שאל שוב הפעם תופס בזרועתיי.
"כן.." אמרתי מובך.
"יופי שנזכרת להגיע" ובין רגע חיוכי ירד.
___________________________________
*נק מבט בן*
הרגשתי מגע נעים מישהו מלטף אותי?
"מממ" אמרתי מתענג על המגע.
"מארק זה אתה?" אמרתי בטוח שזה חלום.
"כן זה אני.." הוא אמר שוב הקול הרך שלו והמגע הממכר שלו אוקיי זה בטוח חלום אני לא רוצה להתעורר.
התיישרתי לישיבה ופתחתי את עיני העיפות.. זה באמת הוא, הוא פה.
"אתה באמת פה?" אמרתי תופס בזרעותיו, מה לעזאזל אני עושה?
"כן.." אמר מארק מובך וליבי החסיר פעימה למראו המובך והמתוק.. אוקיי להיתרכז זה לא הזמן עכשיו.
"יופי שנזכרת להגיע" אמרתי ובין רגע חיוכו ירד.
"אתה יודע כמה זמן סופי הקטנה חיכתה לך?
היא התרגשה כל כך סוף סוף אבא בא לארוחה, אבל אתה לא טורח להופיע" אמרתי מנסה להסדיר את הנשימה שלי והוא בוהה בידיו משחק איתן מרגיש אשם וטוב שכך!
"הבטחת.." אמרתי גם אני מוריד את מבטי ובעיני מתאספות דמעות.
"אני מצטער.." אמר מארק וחוזר להביט בי.
"די נמאס לי לשמוע כמה אתה מצטער אתה פאקינג בן 27 תתחיל לקחת את עצמך בידיים"
"אני.." הוא רצה להגיד אבל קמתי מיד אל כיוון הדלת משחיל את נעלי לרגליי.
מארק תפס בזרוע שלי והדביק אותי לקיר מתנשף למולי פניי לבשו מבט מופתע.
"מאר-" והדבר הבא שפגש בי הן השפתיים שלו הנשיקה התחילה כנשיקה עדינה אוהבת
אבל מארק רצה יותר ונשך את שפתיי על מנת לעשות לעצמו דרך להכניס את לשונו לפי ולחקור אותו ביסודיות. (ממש חוקר פרטי)
אני עדיין מודבק לקיר וכך גם ידיי לא מעז לזוז לא רוצה לעצור את זה לרגע.
"אה.." גנחתי קלות כשמארק עצר את הנשיקה ופניי הלבישו מבט זעוף רציתי שימשיך.
"הסינר" אמר מארק מחייך מנופף איתו למולי מה? מתי הוא הספיק להוריד אותו ממני חשבתי בעודי מסמיק עצם המחשבה שלפני שנייה הוא הדביק אותי לקיר וצירפת לי את החיים ואני נהנתי מכל רגע.
מהר אספתי את עצמי ויצאתי מביתו נצמד אל הצד החיצוני של הדלת ומחליק לרצפה מחייך כמו מטומטם לא מאמין למה שקרה.
_____________________________________
התעוררתי בבוקר מרגיש כמו ילד קטן שקיבל מתנה מפיית השיניים מחייך.
"זהו מספיק" אמרתי לעצמי חובט בראשי עם הכרית.
אבל החיוך שלי רק גדל.. מה אעשה כזה אני.
____________________________________
"בן..?" אמר מארק.
"מארק" אמרתי קורא בשמו והוא היה בשוק הרי שאסור לקרוא למרצה בשמו הפרטי בטח שלא בשטחי האוניברסיטה ושלא נדבר על הכיתה.
"קודם כל אתה קורא לי המרצה בוא נתחיל בזה" הוא אמר ברצינות מצחיקה כזו ופניי ניסו ללבוש מבט רציני אך אפשר היה לראות שלא התכוונתי לכך.
"כן המרצה" אמרתי ברצינות.
"אוקיי אוקיי מספיק עם הצחוקים" אמר מארק.
"היום אל תשכח סופי 16:30"
"כן, המרצה!" אמרתי כאילו והוא המפקד שלי.
"מצחיק מאוד" אמר מארק מחייך ומניד בראשו לשלילה.
____________________________________
עמדתי אל מול שער בית הספר כמו תמיד מחכה ומחכה אך פניה של סופי לא מופיעות חשבתי שאולי היא תצא עם התלמידים האחרונים אך טעיתי..
"סופי כבר יצאה ?" שאלתי את השומר הוא מכיר את סופי, סופי היא ילדונת מאוד חברותית וכל בוקר היא אומרת שלום לשוער והוא נותן לה כיף וכך גם כשהיא יוצאת בסוף היום.
"כן, אמא שלה באה לאסוף אותה"
"אמא שלה?" אמרתי נכנס ללחץ.