המרצה שלי 💘 [♡bxb♡] *גמור*

המרצה שלי חלק 4

"אבא שלה אסף אותה" אמר שומר בית הספר.
אוקיי זה חדש, חשבתי לעצמי.
"תודה, המשך יום נעים" אמרתי לשומר.
__________________________________
"ללכת לבית שלו? מה אבל הוא לא קרא לי? וגם למה הוא לא אמר לי שהוא לוקח את סופי?" התחבטתי עם עצמי בזמן שאנשים החולפים על פניי תוקעים בי מבטים, כן אני משוגע ואני יודע את זה.
"פאק יט, אני הולך" שיניתי את כיוון ההליכה שלי אל כיוון ביתו של הפרופסור.
___________________________________
שמעתי את הצחוק של סופי ומארק הם נשמעים נהנים, לא אופייני למארק שבקושי נמצא סביב הבת שלו.
"לדפוק בדלת?" שאלתי את עצמי.
הדלת לא הייתה נעולה הרשתי לעצמי להיכנס, הסתובבתי ישירות אל הדלת על מנת לסגור אותה.
"סופי, מארק מה מצ-" הסתובבתי מחייך.
"אח גדולל" סופי רצה אליי מחבקת את רגליי, החיוך נפל מפני.
"היי בן, מה אתה עושה פה?" אמר מארק, קפאתי על יד דלת הכניסה.
"אה אהמ, סופי לא הייתה באהמ זה נו.." אמרתי מנסה שוב להשלים משפט.
"אח גדול, זאת אמא שלי, לורן" שם היא ישבה על יד מארק יפיפיה עור צחור כשלג שיערה שחור כמו פחם ועיניה הירוקות מהפנטות.
סופי חזרה לשבת ביניהם הם יפים יחד, משפחה מושלמת.. הרגשתי צביטה קלה באזור השמאלי של החזה שלי.
"או היי נעים להכיר" אמרתי מושיט את ידי אל אותה אישה שגרמה למארק להרגיש שנאה טהורה כלפיה.
וכל מה שעובר לי בראש זה איך? איך? הוא שונא אותה היא ניראת מושלמת עם חיוך מסנוור ושפתיים ורדרדות.
"בן, נכון?" היא שאלה.
שיט, הקול שלה גם רך.
"אהממ אה כן" אמרתי, מרגיש את המבט הבוחן שלה.
"תצטרף אלינו לארוחה" היא אמרה בנחמדות, הסינר, היא לבשה את הסינר שלי.. אם נדייק הוא שייך למארק אבל עדיין.. בטח גם האוכל שהיא הכינה יותר טעים משלי.
"אני אה-"
"הוא צריך ללכת נכון בן?" מארק? מה נסגר למה אתה רוצה להעיף אותי מפה? שוב הצביטה הארורה הזו!
"כן, יש לי לסיים את הפרוייקט בביולוגיה" עמדתי שם לא יודע כבר איזו הבעת פנים ללבוש.
"בן, תישאר.." אמרה סופי בעצבות חוזרת לחבק אותי.
מארק הסתכל עליי במבט מאיים פעם ראשונה שזה קורה אני אשכרה רוצה לבכות. שתלך לעזאזאל הסיטואציה המוזרה הזו!
"לא סופי, אני מצטער אני צריך ללכת.." אמרתי מנתק איתה כל מגע מסתובב אל כיוון הדלת.
"ביי סופי, ביי לורן וביי פרופסר" אמרתי עם גבי אליהם והאגרופים שלי מכווצים והינה מסכת הדמעות החלה שוב.
"בן?" מארק זה קולו.
"כן?" אמרתי כשגבי עדיין אליהם וידי כבר מוכנה לסובב את ידית הדלת.
"פעם הבאה תודיע לפני שאתה בא זה לא מנומס להתפרץ לבתים של אחרים"
זהו זה נמאס לי.
"בטח" הקול הרועד חזר.
__________________________________
שכבתי על המיטה הכרית כבר רטובה מהדמעות הארורות שלי, האמת שזה ניחם אותי לבכות קצת.
העיניים אדומות, הלחיים ורדרדות ושפתיים יבשות אני פשוט בלאגן ריגשי.
דבר אחד לא הבנתי מה שהיה אתמול לא קרה? אני מתכוון הוא רצה שאהיה שלו לא?.
ואז נפל לי האסימון וחייכתי כמו טיפש הוא לא התכוון לזה בטח הוא שוב צחק.
אבל למה על חשבוני אה מארק למה?
אני לא יודע איך זה הולך אצלו בעולם המבוגרים.. יכול להיות שהוא... אין מצב.. היא ניצל את התמימות שלי?
___________________________________
(יום החטיפה)
*נק מבט מארק*
לא יכולתי לראות אותו סובל בן בן לא מגיע לו להרגיש ככה.
מהרגע בו סופי נעלמה הוא נמצא בסרטים האישה הזו שוב עושה שטויות, היא לא תירגע לרגע.
"לורן?" חיכיתי לתשובה מהצד השני של הטלפון.
"מארק זה אתה?" קולה נשמע נרגש.
"כן, סופי איתך תעני לי עכשיו!" אמרתי עצבני.
"כן אבל מארק שלי.." קולה פתאום נשמע צווחני תלותי כזה שונא את זה!
"אני כבר לא שלך, אני בא לאסוף את סופי"
"לא, סופי תישאר איתי, היא נהנת איתי, נכון סופי?" היא אמרה שוב בקול ילדותי.
"כן" הקול של סופי המלאכית שלי.
"סופי אבא בא לאס-"
"ביי" שוב הקול של האישה הזו.
____________________________________
אח שלה לומד באניברסיטה בה אני מרצה הוא בטוח יעזור לי.
"אדם" קראתי בשמו כשראתי אותו יושב על אחד מהספסלים בפארק של האוניברסיטה קורא ספר.
"אה מארק אהממ סליחה הפרופסור" אני ואדם תמיד היינו בקשר טוב הוא כמו אחי הקטן למרות שאחותו קצת קוקו.
"זו לורן" אמרתי יושב על ידו.
"שוב?" אמר אדם מניח את הספר בצד.
"היא לקחה את סופי.." אמרתי נישען על הספסל מרים את ראשי לשמיים בייאוש.
"אני לא מבין אותה באמת היא מתנהגת באופן לא סביר" אמר אדם.
"היי זו עדיין אחותך הגדולה עם כל הכבוד" אמרתי טופח לו על השחם.
"די באמת, מארק לא רק שהיא נטשה אתכם לחו"ל כי היא כביכול רצתה לחיות את החיים במלואם ואתם "החזקתם אותה מאחור" היא עשתה את זה עם מישהו אחר, שהוא לא אתה מן הסתם, היא בוגדת חסרת בושה" אמר אדם מאוכזב משחק עם ידיו.
"זה היה נכון אבל זה עבר" אמרתי, אדם יותר צעיר ממני האיפוק שלו בסימן שאלה.
"עכשיו תעזור לי למצוא את סופי"
___________________________________
*נק מבט סופי*
"אמא!!" צעקתי כשראיתי אותה עומדת ליד השומר החמוד עם השיער הלבן והחיוך היפה.
רצתי אליה וחיבקתי אותה לאמא יש ריח של פרחים.
"אמא, לאן הולכים?" שאלתי אותה מחזיקה בידה לא מוכנה לעזוב.
"הולכים לקנות גלידה לסופיה הקטנטונת" אמרה לי אמא מלטפת לראשי זה היה נעים לא רציתי שתפסיק.
"יאייי אני רוצה וניל שוקלד ותות" אמרתי בהתרגשות, אני לא מאמינה גלידה!!!
"מתוקה?"
"מממ אמא" אמרתי מתרכזת בגלידה אוף היא כבר נמסה :(
"איך היית מרגישה אם אמא ואבא היו שוב יחד?" הגלידה נפלה לי מהיד אוףף באלי לבכות.
"רגע? מה אמרת? את ואבא יחד?"
"כן כן כן" קפצתי במקום מאושרת.
"אמא אבל בן הוא גם חלק מהמשפחה, הוא יכול להצטרף נכון?" אמרתי בהחלטיות שמה את ידי על מתוני.
"בן?"
"ומי זה בן מתוקה?" אמרה אמא בקול מצחיק.
"אחי הגדול" אמרתי מחייכת ומניפה את האצבע הכי גבוהה.
____________________________________
(חזרה להווה)
*נק מבט מארק*
"סופי מה את רוצה שאבא יכין לך?"
"מה שבאלך העיקר שאתה מכין את זה" אמרה סופי, היום אני אספתי אותה מבית הספר סוף סוף.
האמת רציתי גם שבן ינוח קצת.
-דפיקה נשמעה בדלת הבית-
"סופי תפתחי את הדלת!" צעקתי מן המטבח לסופי היושבת על הספה צופה בטלויזיה.
"אמא!" לורן? מה היא עושה פה?
ניגבתי את ידי במגבת המחוברת לסינר.
"לורן, מה את עושה פה?"
"מה זאת אומרת? באתי לראות את הבת שלי ובעלי"
"לורן שנינו יודעים טוב מאוד שאני לא "בעלך" ואין לך מה לחפש פה להתראות"
"אבא.." סופי הקטנטונת אלה דמעות בעיניה..
"אמא יכולה להישאר?" איך אני יכול להגיד לא לנסיכה שלי.
"בטח" אמרתי ללא שום כוונה שתישאר.
לורן חייכה ניגשת אליי ועוטפת את ידייה סביב מתוניי ואני כתגובה מרים את ידי לא רוצה ליצור שום מגע.
"הסינר" היא אמרה מצחקקת, מורידה אותו ממני ושמה אותו על עצמה, אני חייב לציין שהוא ניראה יותר טוב על בן.
בן? לא אמרתי לו שאני אוסף את סופי בטח הוא מודאג.. בטח השומר יגיד לו כבר שלקחתי אותה התנשפתי בקלה.
___________________________________
"לורן, זה בסדר אני מבשל" אמרתי מנסה להוציא אותה מהמטבח שלי היחיד שאני מאשר לו להיות כאן זה בן.
"לא, לא כבר הרבה זמן אתה לא אכלת את האוכל שלי תן לי הפעם" היא אמרה חותכת בצל בקרש החיתוך.
"טוב" אמרתי אני חייב לציין שאני לא נירגש..
"אוקיי כמה דקות האוכל מוכן" אמרה לורן מצטרפת אליי ואל סופי לסלון.
סופי בדיוק הופיע לנו את הריקוד הכי אהוב עליה מעלה על פנינו חיוך ומצליחה להוציא גם צחקוק, כזו ילדה מיוחדת.
דלת הבית נפתחה.
___________________________________
זה בן..
"סופי מארק מה מצ-" החיוך היפה שלו נשמט מפניו בשנייה.
לורן הסתכלה עליו כעל טרף, אוי בן למה באת מה אתה עושה פה?
"אח גדולל" אמרה סופי הקטנטונת רצה לחבקו.
"היי בן, מה אתה עושה פה?" דאגתי לו, ברגע שהאישה הזו תדע מה הקשר בינינו אין לדעת מה היא תעשה בבקשה תלך בן בן שלי.
"אה אהמ, סופי לא הייתה באהמ זה נו.."
הוא אפילו לא מצליח להשלים משפט מהלחץ איך הוא כל כך חמוד אפילו בסיטואציה כזו.
"אח גדול, זאת אמא שלי, לורן"
המבט שהיה לו בעיניים, זה לא מה שאתה חושב בן, לעזאזל! אני אפילו לא יכול להגיד לו את זה.
"או היי נעים להכיר" אמר בן המנומס אפילו עקב הסיטואציה הוא מצליח להיות מאופק אני מעריץ אותו.
"בן, נכון?" אמרה לורן הקול שלה נשמע זדוני היא מתכננת משהו, בן תלך בבקשה...
"אהממ אה כן" אמר בן.
"תצטרף אלינו לארוחה" אני לא הבנתי זה הבית שלה?! שהיא מחליטה פה דברים.
"אני אה-"
"הוא צריך ללכת נכון בן?" אני אציל אותך.
"כן, יש לי לסיים את הפרוייקט בביולוגיה" יופי הוא זורם, חשבתי לעצמי.
"בן, תישאר.." סופי שלי.. תשחררי אותו תני לו ללכת הוא לא יודע לאן הוא נכנס.
הסתכלתי עליו במבט של "צא מכאן" נסיתי לרמוז לו, אם לורן תדע על כך שבן הוא הסטודנט שלי היא תחשוד למה הוא הגיע לבית של הפרופסר שלו.
היא תגלה על מערכת היחסים שלי איתו זה יהרוס אותו, היא תהרוס אותו.
"לא סופי, אני מצטער אני צריך ללכת.."
בן נשמע כל כך מאוכזב ופגוע אבל זה עדיף על שלורן תגלה.
"ביי סופי, ביי לורן וביי פרופסר"
פרופסור? נכון לורן כאן, אני לא יכול להיות רק מארק בשבילו..
"בן?" אני מצטער..
"כן?" אני חייב לעשות את זה על מנת שלורן לא תחשוד.
"פעם הבאה תודיע לפני שאתה בא זה לא מנומס להתפרץ לבתים של אחרים"
"בטח" הקול של בן בן רועד גורם ללב שלי לכאוב.