סיפור חטיפה הפוך (מוקפא)

פרק תשיעי - מקולקלת

אני בוהה בטלפון במבט ריקני.
אני לא בטוחה אם אני אדישה בגלל שאני בהלם ממה שעשיתי כרגע, או שזה בגלל שבזבזתי את כל טווח הרגשות שלי על ניקי.
הוא מביט בי בתדהמה והעיניים הירוקות שלו נעוצות בי בכל עצמתן. אני ממצמצת. הוא נראה על סף בכי, ואני תוהה כמה הוא הבין מהשיחה. הוא חכם, הוא בטח הצליח להבין מספיק בשביל לדעת באיזו סכנה הוא נמצא.
אני פולטת אנחה ושומטת את ראשי אל בין זרועותיי. המילים של אבא עוד מתנגנות באזניי: ״את טיפשה אם את חושבת שהוא יסמוך עלייך אי פעם. עדיף שאהרוג אותו עכשיו, לפני שיעשה לך נזק בלתי הפיך.״
הוא כבר עשה.
המוח שלי הפך לנוזל. הוא הפך לדייסה חמימה ומתוקה. אני תוהה איך הצליח לעשות זאת בתוך פחות משבוע.
התשובה מתבררת לי כשאני מרימה את ראשי ומביטה בניקי. משהו בעיניים שלו - העיניים המזדיינות האלה - כישף אותי, ואני לא מסוגלת להסיר את הקללה שהטיל עליי. אני אפילו לא בטוחה אם אני רוצה להסיר אותה.
״תודה.״ ניקי אומר בפליאה. אני נוחרת בבוז ומגלגלת עיניים. על מה? על זה שלא הרגתי אותו אז, בסמטה, לפני שהספיק לדפוק לי את הראש לחלוטין? על זה שלא אנסתי אותו? על זה שלא נתתי לאבא להרוג אותו?
אלה לא דברים שעשיתי. אלה דברים שלא עשיתי. ״אין לך על מה להודות לי.״ אני מגרדת את מצחי ונאנחת.
מה עשיתי? מה הוא עשה לי?!
״לך, ניקולאס.״ אני אומרת לו בהחלטה של רגע.
הוא מביט בי בבלבול ומתחיל לחזור לכיוון חדרו. ״לא. לא זה. לך הביתה.״ אני כמעט מגחכת לאור הדרך המקסימה בה הוא מסתובב ובוהה בי בהלם. לא נראה שהוא מאמין שאמרתי מה שאמרתי כרגע.
״את...״ המצח שלו מתקמט בבלבול, ״את רצינית?״
אני מהנהנת באדישות. כל הרגשות האלה התישו אותי כהוגן.
״את סומכת עליי מספיק בשביל זה?״
לא.
אבל לא אכפת לי.
האדישות הזו קצת מדאיגה. אני יוצאת מדעתי. לא אכפת לי. אני מתרוממת על רגליי במקום להשיב על שאלתו ופוסעת לעבר המעלית. ניקי צועד אחריי, רועד. אני לא יודעת אם הוא רועד מהתרגשות או מפחד. אני מרגישה את העיניים שלו נעוצות בגבי, חורכות בי חורים.
אנחנו נכנסים למעלית בשתיקה.
ניקי לא אומר דבר גם כשאנחנו נכנסים למכונית, רק מביט בי בתהייה, כאילו ממתין שאתחרט.
אולי כדאי שאתחרט. אולי איבדתי את שפיות דעתי. אני מתניעה והוא פולט ציוץ מופתע.
״את לא מתכוונת לקשור לי את העיניים?״
אני מושכת בכתפיי.
אם הוא יראה איפה אנחנו, הוא יוכל להוביל לכאן את המשטרה. אבל משהו אומר לי - קול קטן ולא שפוי במיוחד במוח - שהוא לא יסגיר אותי.
הוא טוב מדי.
וגם אם הוא יחליט לספר למשטרה איפה אני גרה, אני לא בטוחה אם יהיה לי אכפת.
אני רק צריכה להרחיק מפה את ניקי. מסוכן לו לחיות בקרבתי. אבא יודע שהשארתי אותו בחיים, ואם הוא יידע שניקי גורם לי להפוך לרכיכה, הוא לא יניח לו לחיות.
אני צריכה להרחיק אותו ממני, בשביל שיפסיק להביט בי עם העיניים הירוקות שלו ולהפוך את המוח שלי לנוזל צמיגי ומאושר. אבא יראה שאני חוזרת למיטבי, ויניח לניקי לנפשו.
האוטו מזנק ויוצא לדרכו.
ניקי לא אומר מילה כל הדרך. הוא מביט אל מחוץ לחלון ועיניו מכווצות בתהייה. המצח שלו מתקמט ואני מוצאת את עצמי משתוקקת לשתול נשיקה על כל אחד מהקמטים  הקטנים והחמודים שנוצרים. אני רוצה שהוא ירגע.
הרצונות שלי מפחידים אותי.
אני בולעת את רוקי כשהמכונית נעצרת מול הבית של ניקי. הוא לא שואל כיצד ידעתי איפה הוא גר, כנראה הוא מבין שבארי סיפק לי את כל הפרטים שרציתי לדעת.
יש בי רצון אנוכי ומוזר להסתובב חזרה אל הבית שלי ולהשאיר את ניקי קרוב אליי. אני רוצה לדבר איתו, להכיר אותו טוב יותר, להבין מה עומד מאחורי העיניים הירוקות האלה שלו.
אבל אני יודעת שלהיות לידי משמע להיות צמוד לסכנה מתמדת. וניקי פשוט תמים מדי - מקסים מדי בשביל זה. אני לא רוצה להרוס אותו.
לכן אני פולטת: ״ביי.״
ניקי מעיף בי מבט תמה. הוא משחרר את החגורה שלו בהיסוס. עם כל רגע שעובר - עם כל שנייה שנמשכת נצח - הרצון שלי להשאיר אותו איתי מתגבר. הוא מוציא ממני את הטוב ביותר ואת הרע ביותר וזה כל כך מבלבל, אבל אני לא רוצה שזה יפסיק.
״תודה דיאנה.״ ניקי אומר לבסוף. הוא פותח את דלת המכונית ויוצא באיטיות. אני בוהה בו כשהוא סוגר את דלת המכונית ומתחיל ללכת בכיוון ביתו, אלא שלפתע הוא מתחרט וחוזר. דפיקות הלב שלי מאיצות כשהוא נוקש פתאום על החלון. אני מעלה על פניי הבעה ריקה מרגש לפני שאני מניחה לחלון להתגלגל כלפי מטה ומרימה גבה. ״מה אתה רוצה, ניק-״
הוא לא מניח לי לסיים את המשפט. השפתיים הרכות שלו נחות על הלחי שלי לשנייה חטופה שגונבת ממני את כל האוויר. זין. אני הפכתי לנמושה הגדולה ביותר שידע העולם.
״אני רק רוצה שתדעי שאני יודע. את לא רעה כמו שאת רוצה שיחשבו. את לא השטן.״ הוא מביט לי היישר בעיניים ואני נמסה. אני מתפרקת לאלפי גורמים תחת הירוק הזה והתמימות שלו. אני כמעט מאמינה לו.
״אני לא אספר כלום. אני נשבע לך.״ הוא אומר לבסוף, מסתובב ופוסע אל דלת ביתו.
אני כל כך המומה שאני שוכחת לסגור חזרה את החלון. דלת הבית שלו נפתחת ואישה שאני מזהה כאסתר - אמו של ניקולאס - מהתמונות שבארי הראה לי מזנקת על ניקי ומחבקת אותו. חיוך עולה על פניי למראה האהבה שהיא מפגינה כלפיו. היא מזכירה לי את אמא שלי.
אבל לפתע העיניים שלה מזנקות לכיוון המכונית שלי והיא נועצת בי מבט. אני מתנערת מיד. הגלגלים משמיעים חריקה נוראית כשהמכונית מזנקת לדרך.
אני מתנשמת. היא ראתה אותי. היא ראתה אותי.
אני מקווה שהיא לא תתחיל לשאול את ניקי שאלות. יש לי תחושה שהוא לא יצליח לשמור על ההבטחה שלו אם היא תשאל אותו עליי.
כשאני מגיעה הביתה, אני מוזגת לעצמי כוס של יין ומתיישבת על הספה. אני כמעט מצפה לראות את ניקי. התרגלתי לנוכחות שלו כל כך מהר שזה מפחיד אותי. אני מרוקנת את הכוס במהירות, מניחה לנוזל לחמם אותי מבפנים ולהרגיע אותי. אלא שפתאום אני שומעת דפיקה בדלת.
אני לא יודעת אם אני מופתעת כשאני פותחת אותה ורואה עשרה אקדחים מופנים אל הראש שלי. אחד השוטרים, שנראה מפוחד למדי, מתקרב אליי עם אזיקים. למרות שאני יכולה לגבור על כולם בקלילות, אני לא מתנגדת. אין לי כוח. ניקי הסגיר אותי.
״דיאנה - דיאבולו. את תחת מעצר באשמת רצח, גניבה, חטיפה והתעללות. יש לך הזכות לשמור על שתיקה, כל דבר שתאמרי עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט...״ הוא ממשיך לברבר כשהם גוררים אותי החוצה.