סיפור חטיפה הפוך (מוקפא)

פרק עשירי - מים

״ניקולאס מרת׳ר!״
אוי לא.
שם מלא.
אני צריך לברוח.
אבל כמו הבן המקסים והטוב שאני, אני מחליט להתקדם בכיוון קולה של אמא - בזהירות מירבית, כמובן - ומחייך אליה במבוכה כשהיא נועצת בי מבט רצחני. מה עשיתי?
עברו יומיים שלמים מאז שדיאנה החליטה לשחרר אותי, ואני עדיין בהלם מהעובדה שהיא עשתה זאת. אמא לא לגמרי סלחה לי מאז השיחה שערכתי איתה (ועם דיאנה נועצת בי מבטים רצחניים מהצד) בטלפון לפני כמה ימים. נדמה שעברו שנים מאז, אבל אמא טוענת שזה הבהיל אותה עד עמקי נשמתה ושאסור לי לומר שנחטפתי גם אם החברים שלי דוחפים אותי לומר שטויות כאלה. היא כמובן לא יודעת שאמרתי לה אז את האמת.
זה יכול היה להיות מצער.
אבל עכשיו, כשאני עומד בסלון ומביט בה, נדמה לי שהיא כבר יודעת.
העיניים שלה נורות הלוך ושוב ממני ואל הטלוויזיה - אשר מראה בבירור את פניה של דיאנה, כשתחתיהן כתוב: ״השטן נתפס, והוא לא גברי כמו שחשבנו״. הנשימה שלי נעתקת. מה... איך? העיניים של אמי עדיין מנהלות מסע בין הטלוויזיה אליי ואני בולע את רוקי ופוסע אל הספה, רק בכדי לגלות שאבא שלי יושב שם עם אחי הקטן, שניהם נועצים בי מבטים. ״אהמ... על מה רצית לדבר?״ אני מגרד את ערפי ומשיב את מבטי אל אמי בהיסוס. די ברור לי על מה היא רוצה לדבר. העיניים שלה מפסיקות לזוז. היא נועצת אותן בי בכל עצמתן ופולטת אנחה של חוסר אמון.
״אלוהים אדירים, ניקולאס! איך לא אמרת לנו שום דבר?!״ היא נוזפת בי. אני מביט בה במבוכה. ״לא אמרתי מה-״ אמא קוטעת את הנסיון הפתטי שלי להיתמם: ״אני ראיתי אותה, ניקו. ראיתי אותה עוזבת את הבית שלנו במכונית ההיא. אלה לא היו החברים שלך שאמרו לך לכתוב שנחטפת, כי אתה באמת נחטפת. היא חטפה אותך. הבחורה. דיאבולו בכבודה ובעצמה! ואתה יושב כאן כבר יומיים בבית אחרי שהיא החזירה אותך ולא אומר לנו מילה? לפחות דבר אחד חכם עשית, ילד, וזה להסגיר את הפסיכופתית הזו למשטרה!״
אני ממצמץ. ״אני לא הסגרתי אותה למשטרה.״
אולי זה לא היה הדבר הכי חכם לומר.
״אתה מה?!״ אמא מתפרצת, ואני בולע את רוקי. ״היא לא גרועה כמו שכולם חושבי-״
״היא רוצחת ניקולאס! היא רוצחת וגנבת והיא לקחה אותך לבית שלה בניגוד לרצונך. היא לא גרועה כמו שכולם חושבים? מה זה אמור להביע?! אלוהים, היא שטפה לך את המוח. בגלל זה היא שחררה אותך. מה היא עשתה? קשרה אותך? עינתה-״
אני מפסיק להקשיב לה כי התמונה של דיאנה עדיין מרוחה על המסך. איך היא הגיעה לבית הכלא? מי הסגיר אותה, לעאזאל?! בארי? הוא לא דיבר איתי ביומיים האחרונים, אולי כי התבייש בכך שהסגיר את דיאנה למשטרה. אבל למה שהוא יעשה את זה לאחותו? או שאולי מישהו ראה אותה בזמן שהיא... עבדה. אני מצטמרר כשאני נזכר בבחור המסכן שראיתי אותה הורגת למול עיניי. לא סביר. היא מקצוענית. אמנם עוסקת במקצוע מפוקפק למדי, אבל עדיין, היא טובה בו. אני די בטוח שאם היה מישהו שראה אותה בזמן מעשה, הוא מת כמה שניות אחר כך. למעשה, כשאני חושב על כך, ונזכר בזריזות בה היא נעה, אני כמעט משוכנע שגם המשטרה עצמה לא הייתה מצליחה לעצור אותה אם דיאנה הייתה מנסה לברוח.
העיניים שלי נפערות.
היא לא ניסתה לברוח? מה זה אומר?! היא זו שהסגירה את עצמה? אני ממצמץ לנוכח המחשבה. קודם היא אומרת לאבא שלה שלא יעז לגעת בי, אחר כך היא מחזירה אותי הביתה ואז היא מסגירה את עצמה למשטרה. אולי הצלחתי לגרום לה להבין שמה שהיא עושה - עשתה - הוא לא בסדר? אולי הצלחתי לגרום לה לרצות ללכת במסלול יותר טוב?
כן, ניקולאס. כמובן שזה מה שקרה. בטח גם גרמת לה להתאהב בך ועכשיו היא החליטה שהיא הופכת למלאך ותורמת לנזקקים ולעניים ומאמצת חתולי רחוב ועוזרת לנשים זקנות לחצות את הכביש. אני פולט נחרה. אמא מפסיקה לדבר ונועצת בי מבט המום. ״איך אתה לוקח את זה בקלות ראש כזו, ניקולאס?!״ היא מתקרבת אליי ואוחזת בכתפיים שלי. היא מנערת אותי, כאילו מנסה לגרש מעליי דיבוק. ״אתה מבין שנחטפת?!״
אני נאנח ומביט לאמי בעיניים. היא לא תבין. גם אם אסביר לה היא לא תבין. אבל זה לא מונע ממני לנסות: ״תאמיני לי כשאני אומר לך שאני מבין. אבל אני גם מבין שהיא שחררה אותי אחרי שלושה ימים, ושהיא אנושית לא פחות ממך או ממני. את יודעת מה היא עברה? את יודעת מה אבא שלה עשה לה בשביל ש-״
והנשימה שלי נעתקת.
אבא שלה.
האבא הפסיכופת שגרם לילדה בת השש שלו לחתוך לבחור את האצבעות. האבא שמרביץ לילד שלו כשהוא עצבני או כשהוא רוצה לגרום לבת שלו לעשות בעבורו דברים נתעבים. האבא שהצליח איכשהו לגלות שדיאנה לא הרגה אותי, למרות שראיתי אותה כשירתה למישהו בראש.
האבא שיהיה מסוגל להניח לבתו לשבת בכלא רק בכדי ללמד אותה לקח.
״אני חייב ללכת.״
בלי להוסיף מילה, אני מקלף מעליי את אצבעותיה של אמי ויוצא מהבית בסערה. אני חייב לדבר עם דיאנה. אני חייב לבדוק אם אני צודק. מה עוד הוא יעשה לה רק בכדי להעביר מסר? אימה זורמת בוורידים שלי בעודי מתקדם במהירות במורד הרחוב. לאן אני הולך בכלל?! איפה מחזיקים אותה? אני עוצר במקומי ונאנח. יופי, ניקולאס. אתה פשוט גאון הדור. אולי תבדוק לאן אתה הולך לפני שאתה מתחיל ללכת?
אני מוציא את הטלפון מהכיס שלי - הוא תמיד יושב בכיס שלי - ועומד לבדוק היכן מוחזקת האסירה הכי מאיימת בעולם כשלפתע נשמע מאחוריי כחכוח בגרון. אני מסתובב והעיניים שלי פוגשות בדמות גברית שנראית מוכרת במעורפל. הוא מחייך אליי חיוך נבוך משהו. ״סליחה, ילדון. אתה מבין במקרה משהו במכוניות? הרכב שלי פשוט שבק חיים באמצע הרחוב.״ הוא מצביע אל מכונית שחורה שעומדת דוממת באמצע הכביש. הקול שלו נשמע נואש למדיי ואני נושך את פנים הלחי שלי, מעיף מבט מתוסכל לעבר הטלפון. אני איאלץ לדחות את זה לאחר כך. באנחה, אני נפנה אל האיש ומחייך אליו חיוך קלוש. ״כן, אני אנסה לעזור עם זה.״ אני משיב, והוא ממצמץ בפליאה. ״אתה...״ הוא מכחכח בגרונו, ״כלומר, תודה.״
אני שוב מחייך, וניגש אל הרכב, פותח את הדלת ונכנס למושב הנהג. המפתח נעוץ בפנים ואני מנסה לסובב אותו. המנוע מתעורר לחיים בלי בעיה. אני מרימים גבה ופונה לבעל הרכב בחיוך נבוך. ״אני לא יודע מה הייתה הבעיה, אבל נראה שהכל בסד-״ הדיבור שלי נקטע כשהוא מניף לפתע את ידו וחובט בראשי.
המחשבה האחרונה שחולפת בראשי לפני שהכל מחשיך היא שתווי הפנים שלו מזכירים מאוד את של דיאנה.

***

מים. העיניים שלי נפקחות באחת כשאני מרגיש שאני טובע. מישהו מחזיק את הראש שלי בתוך אמבט ואני נחנק, מנסה להיאבק באחיזה האכזרית בשערותיי. אני נמשך החוצה וממהר לנשום פנימה אוויר צח. אני משתעל ויורק ומחרחר ושוב משתעל ו... מה לעזאזל קורה פה?! אני ממצמץ, מנסה להסתגל לחושך שעוטף אותי. איך הגעתי לכאן?
״ניקולאס מרת׳ר.״ הקול של האדם שמחזיק בראשי נשמע מוכר, ואני נזכר בבת אחת באיש שפגשתי באמצע הרחוב. זה שנראה כמו גרסה גברית ומבוגרת של דיאנה. אני משתנק כשההבנה שוטפת אותי. זה אבא שלה. זה אותו סדיסט שהכה את החבר הכי טוב שלי. אותו פסיכופת שגרם לדיאנה להפוך לרוצחת ולגנבת בעל כורחה. האצבעות שלו מרפות מהשיער שלי ואני מנסה להעביר בו את ידי - למחוק מעליי את המגע המטונף שלו - אבל הידיים שלי כבולות לכיסא שאני ישוב עליו ואין לי לאן לזוז. אני בולע רוק בכבדות. אלוהים אדירים, להיחטף פעמיים בשבוע אחד? רק אתה, ניקולאס. רק אתה.
אני רוצה לברוח, להתרחק מהאדם הנוראי שפוסע לתוך שדה הראייה שלי, אבל הוא מחייך חיוך משועשע ואני יודע שאין לי שום סיכוי לצאת מכאן בחיים. אני מופתע שהוא עוד לא הרג אותי. העיניים שלו מצטמצמות לעומתי, למרות שהחיוך עוד נותר על שפתיו. אני מנסה לבלום את הרעידות שמאיימות להשתלט על גופי ופותח את פי: ״מה אתה רוצה ממני?״
הוא מטה את ראשו הצידה, בוחן אותי כאילו אני כלב שפתאום הצליח לדבר. ״אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, הא? עשית לי לא מעט בעיות, ניקי.״ הכינוי הזה, כשיוצא משפתיו, גורם לי לחוש בחילה. הלסת שלי מתקשחת. ״מה אתה רוצה-״ המילה האחרונה בקושי יוצאת מפי לפני שהיד שלו מתעופפת לעבר הלחי שלי וסוטרת לי בעצמה כזו שאני שוכח לרגע איך לנשום. אני ממצמץ, הכאב מפתיע ופתאומי כל כך שאני מתקשה למנוע מהדמעות לגלוש החוצה. אני נושם כמה נשימות רדודות ומבועתות לפני שאני מחזיר את מבטי אל אביה של דיאנה. הבעת הפנים שלו לא השתנתה, אבל אני יכול כעת לזהות את הזעם שמבעבע מתחת לפני השטח, מאיים להתפרץ בכל שנייה ולעשות לי דברים גרועים יותר מסטירת לחי. אני בולע את רוקי. הלחי שלי בוערת.
״שלושה ימים.״ הוא אומר. ״אתה קילקלת אותה בתוך שלושה ימים. אתה יודע כמה זמן לקח לי להפוך אותה למי שהיא היום? אתה יודע?!״ הוא צועק עליי פתאום, הזעם כל כך מוחשי שאני כמעט יכול לגעת בו. אבל הבעת פניו מתרככת במהירות מפחידה והוא שוב מחייך אליי. הוא חוזר לדבר בטון שקט, וזה מפחיד אותי הרבה יותר מהצעקות שלו: ״לא נורא. אתה קילקלת את הבת שלי, אבל אני בטוח שאתה גם תצליח לתקן אותה. אנחנו רק צריכים לחשוב על איך, נכון?״
הוא מדבר אליי כאילו הוא מדבר אל פעוט. אני נושם נשימה עמוקה ונרעדת ומישיר מבט אל פניו. מה הוא רוצה שאעשה? מה זאת אומרת ״קילקלתי״ את דיאנה? ואיך אני אמור, כביכול, ״לתקן״ אותה?!
מתברר שאסור לי לחשוב יותר מכמה שניות, מפני שהיד שלו שוב נורית קדימה וחובטת בפניי בעצמה. ״שאלתי אותך שאלה, מרת׳ר. אנחנו רק צריכים לחשוב על איך תתקן את הבת שלי, נכון?״
דמעות מעקצצות בקצה עיניי. מה אני אמור לענות לו?
״נכון.״ אני ממלמל.
למה הכנסתי את עצמי, לעזאזל?ֿ
~~~~~~~~
אני רוצה לישון.
ל״ג בעומר שמח!!
כמו כן, רוצה לציין שסיימתי מתמטיקה לנצח (בערך) ושאני עומדת לסיים עם לשון וספרות בקרוב אז יכול להיות שתהיה עלייה בתדירות שבה אני מעלה פרקים.
יכול להיות.
לא בטוחה.
אולי אני אחליט פשוט לישון במקום, אז נראה.