שער הסתיו

פרק יא

הכוכבים זימרו לי שיר ישן נושן, אני שונאת שירים כאלה, זו המסקנה העיקרית של הלילה" ~חולייטה גרינדס

אריק ישב כשגבו נשען על העץ בעוד האחרים נכנסים לשקי השינה, קושפיניס השתתק אחרי יום שלם של דיבורים ואריק העז להניח שהוא נרדם. הוא למד לבדוק את השעה לפי הירחים, זו עוד סיבה לסדר, הוא ידע שג'ולייט תסביר למייק בקלות את החלק שלו בלילה ואמלי פשוט תחכה שהם יתעוררו כנראה, הוא לקח את החלק שמסובך למדוד. לאחר כחצי שעה הוא ראה תנועה מאחד משקי השינה, חמש דקות לאחר מכן אמלי הרימה את ראשה, היא פתחה את שק השינה ויצאה ממנו, לוקחת אותו ומתיישבת ליד אריק, מכסה את שניהם, "אני לא מצליחה להירדם," אמרה את מה שקצת היה מובן מאליו.

"כדאי שתשני... היה לך יום ארוך ומחר הולך להיות לא פחות ארוך," אמר אריק, אך לא התנגד לעובדה שהיא יושבת איתו ככה צמודה, "תנסי להישען לי על הכתף ולהירדם?"

היא חייכה אליו חיוך קטן, והניחה את ראשה בשקע כתפו, לוקחת את ידו ומניחה אותה סביבה, "ככה הרבה יותר נוח."

אריק הודה למה שזה לא יהיה שאחראי לכך שלילה עכשיו והיא לא רואה אותו מסמיק, "לילה טוב אמלי," הוא בירך אותה.

"ספר לי קצת על עצמך..." היא ביקשה, מרגישה את עפעפיה באמת מפתחים משקל מרגע לרגע.

"יש לי שני אחים קטנים... ממש קטנים, ההורים שלי גרושים, הם הילדים של אמא שלי, אבא שלי פחות בקטע, של ילדים קטנים, אמא שלי טוענת שהוא לא הולם שיתקרבו אליו ילדים בכלל, והיא כוללת בזה אותי, אז אני לא ממש מכיר אותו..." הוא דיבר בשקט, עד שקלט שהיא כבר ישנה, חיוך קטן נמתח על שפתיו, הוא הביט בה ואז אל האופק הרחוק, ער לסכנות.

השעתיים שלו עברו מהר, או אולי זו רק הייתה התחושה שהשקט וגופה החמים של אמלי שנשענה עליו גרמו לו להרגיש. אבל הגיע הזמן להעיר את חולייטה, הוא הרים את אמלי שכבר ישנה והשכיב אותה על הדשא, ליד מייק, ופנה לנענע את כתפה של ג'ולייט, היא תפסה את ידו בלפיתה מרשימה עוד לפני שפקחה את עיניה, אבל כשפקחה אותן והבינה שזה הוא נרגעה והרפתה מאחיזתה.

היא קמה ושפשפה את עיניה, מסתכלת על הירח, "לילה טוב," היא מילמלה אליו בעודה הולכת להישען על העץ.

הוא הנהנן אליה, "בהצלחה," אמר לפני שנשכב על האדמה, כמה סנטימטרים מפרידים בינו לבין אמלי, שהתחפרה אל בין ידיו של מייק בחיבוק אחים מנחם.

היה שקט של כמה רגעים ואז נשמע קול שכבר נמאס לה לשמוע, "את יודעת, בלעדייך, הקבוצה הזו כנראה היו מתים מזמן," אמר קושפיניס מעברו של העץ.

היא משכה בכתפיה, "הם לא כאלה חסרי יכולת, וחוץ מזה, לא ממש מפריע לי לדעת שאני שומרת על האנשים שלי," אמרה.

"כן, האנשים שלך, מרשים כמה מהר נדחקת החוצה, הא?" הוא המשיך את קו המחשבה שלו.

"מה זאת אומרת?"