Daughter of father

פרק רביעי

אני מתהלכת במסדרונות המגדל כמו זומבית ונשמעת להוראותיו של ג'רוויס כדי להגיע לחדר השינה שטוני סטארק הקציב לי ברוב טובו.

אמא טעתה, זה בטוח. לא יכול להיות שהוא, בטיפוס הקר והמנותק הזה הוא אבי. אם הגעתי לעולם הזה בטעות או לא, לא יכול להיות שהוא לקח חלק בזה.

אני מדמיינת את דמותו כפי שתוארה בטלוויזיה, את המבט הגאה שהיה על פניו כשריאינו אותו לראשונה לאחר שהציל את העולם, המבט האטום שהיה על פניו כמה רגעים לפני כן קופץ למחשבותי ואני מתנערת, איך יכול להיות שמדובר באותו אדם?

מרוב הריכוז שאני משקיעה במחשבותיי אני לא מבחינה באדם שהולך לפני עד שאנחנו מתנגשים.

"היי!" אני קורת ונוחתת על הרצפה בחבטה מעוצמת ההתנגשות.

"אני מצטער… זאת אשמת…" הוא מפסיק לדבר ובוחן את דמותי, אני עושה כמותו.

הוא נראה לי מוכר, בטח אחד מחברי הנוקמים שראיתי בטלוויזיה, אבל אני יודעת זאת בוודאות בגלל התחפושת הצמודה אותה הוא לובש, בצבעים אדום ולבן ומעט צהוב. הוא הסיר את המסכה שהייתה על פניו כך שאני יכולה לראות את צבע עורו השחום ושיערו הקצוץ בצבע זהה. הוא נראה צעיר אך גופו בנויי היטב, אימונים, אני משערת.

"תסלחי לי, אנחנו מכירים מאיזה מקום? אני בטוח שראיתי את הפנים שלך איפה שהוא בעבר." הוא אומר ועוזר לי לקום מהרצפה.

דבריו היו יכולים להתפרש כפלירטוט אילו היו נאמרים על ידי כל אחד אחר, אבל לא הוא, לא במקום הזה. אני בוודאי נראית לו מוכרת משום שהוא רואה את הדימיון המובהק ביני לבין טוני.

"לא נראה לי," אני אומרת, חסרת חשק לשתף אנשים אחרים בהשפלה שחוויתי זה עתה מהאדם שאמור להיות אבא שלי. "אני לא מסתובבת עם גיבורי על בדרך כלל." אני מנסה לחייך, להיות מנומסת. אבל שום תגובה חיובית לא יוצאת ממני באותם רגעים, רק מרירות שהולכת ומתעצמת בתוכי, מחכה להתפרץ.

"אם כך מה את עושה פה?" הוא שואל, "את מהמ"גן?" גבותיו מתרוממות בסקרנות.

אני חושבת על האפשרויות העומדות בפני, אני לא יכולה סתם כך לומר לו שאני הבת של טוני, הוא בוודאי יחשוב שאני מטורפת. אני יכולה לזרום עם דבריו.

"כ… כן," אני נוזפת בעצמי על הגמגום ומורחת על פניי חיוך נעים. המראה שלו נחמד לכן קל לי לחייך אליו בלי שזה יראה מאולץ מידי. "אני עובדת על משהו אם טוני סטארק." אני ממשיכה.

"מוזר… הוא בדרך כלל מספר לי דברים כאלה," הוא מגרד בראשו ונראה מעט נעלב, לפתע אני מצטערת על שסיפרתי לו דווקא את השקר הספציפי הזה. "הכל מקרה, השם שלי הוא סאם." הוא משנה את נימתו אחרי רגע ומושיט את ידו אליי.

"ומה עם זה?" אני שואלת בגבה מורמת, ועדיין לא מושיטה את ידי.

הוא צוחק צחוק נעים. "פאלקון, האלטר אגו הנוצץ שלי." הוא אומר את זה כחצי בדיחה אבל אני ניזכרת בכתבה שראיתי על הנוקמים, הם הביסו איזה רובוט מרושע וסופר חכם או משהו ופאלקון היה אחד מאלו שעזרו לנצח אותו.

"מגניב." אני מחייכת ולבסוף לוחצת את ידו.

"ומה שמך?" עכשיו תורו של סאם להרים גבה.

"ריילי."אני עונה בקצרה.

"נעים מאוד להכיר אותך, ריילי." הוא מחייך.