Daughter of father

פרק שתיים עשרה

אני וסאם נעמדנו, דמותו המאיימת של איירון מן נצבה מולנו, בעמידה זקופה וריחוף קל מעל האדמה החולית של המדבר. 

"פאלקון…" אמר טוני ברשמיות מבלי להסיר את המסכה מפניו. 

"המשימה בוצעה, טו… איירון מן." משהו בסיטואציה גרם לי לרצות לפרוץ בצחוק אבל בחרתי להתאפק, לפחות בינתיים. 

"אתה יכול לחזור למטוס יחד עם האחרים, אני אדאג לאורחת שלנו." המשיך באותה רישמיות. 

סאם לא היה צריך יותר מזה, הוא לבש חזרה את המסכה שלו שלח אליי קריצה אחרונה והתעופף על כנפיים אדומות שיצאו מגבו הרחק משם. 

בינתיים השריון של טוני התקפל אל תוך שעון מעוצב שנח על פרק כף ידו והוא התיישב על הגבעה לידי. פעם נוספת מצאתי את עצמי מתיישבת על האדמה לצד אדם שהציל את חיי, אלוהים יודע כמה התחושה הייתה שונה. 

"תו… תודה שהצלת אותי, אדוני." אני משפילה את מבטי אל בין רגליי ומדברת בקול שקט כל כך שאני חוששת שהוא לא ישמע את דבריי. 

"אני מצטער שהיית צריכה לעבור את זה רק בגללי." הוא נשמע כל כך שונה מהפעם הראשונה שדיברנו, לפני כמה שעות בודדות.

"אתה… היית מוכן להקריב את עצמך, רק בשבילי… למה?" אני עדיין לא מביטה בו, מפחדת שפתאום הוא ישתנה שוב, יחזור להיות קר ואטום.  

"כל אבא היה עושה את זה בשביל הבת שלו." הוא לוחש ואני לא בטוחה שאני שומעת נכון, אני לא יכולה לעצור בעצמי ומרימה את עיניי אל עיניו. 

"ידעת?" אני שואלת בלי קול. 

טוני סטארק- המיליונר רודף השמלות, גאון וגיבור על בצוות הנוקמים האגדי, מהנהן ונועל את מבטו עליי. "גם בלי סריקת הדי אן איי של ג'ארוויס זיהיתי את העיניים שלך מיד, רק לאישה אחת שהכרתי בחיי היו עיניים כאלה, שחודרות עמוק לתוך הנשמה שלי, עוצרות לי את הנשימה," הוא עוצר לרגע ומעביר את ידו בשיערי. "אבל כל שאר… את הכל ירש ממני, תווי הפנים, גוון העור, השיער…" באור הכוכבים אני יכולה לראות את החיוך הגאה שלו, הוא גאה בכך שאני ביתו. 

הלם מכה בי ואני פשוט לא מצליחה לדבר. 

"בימים ההם, אני ואימך היינו הזוג המלכותי של הקמפוס, היא הצטיינה בכל דבר ואני… אני הייתי טוב בעיקר בלעשות בעיות, אבל היה בנו משהו שאיזן אחד את השני, היא הבינה אותי כמו שאף אחד אחר לא הבין, היא האמינה באמת ובתמים שאני יכול להצליח אם אני אפסיק עם השטויות ואתחיל להתאפס." 

"זה נשמע בדיוק כמו אמא…" אני נזכרת בשיחות איתה, איך בכל פעם שלא הייתי מתקבלת להצגות בית הספר היא הייתה מעודדת אותי עם שיחות המוטיבציה שלה ובכל פעם שכן הייתי מתקבלתי היא הייתה יושבת בשורה הראשונה ומריאה לי כל כך חזק עד שהאנשים שהיו יושבים בקרבת היו צריכים להרגיע אותה. 

טוני מגחך. "היא הייתה באמת משהו מיוחד," הוא קורן בכל זמן שהוא מדבר עליה אבל לפתע הוא דועך. "ואז לא ידעתי מה קרה, ביום אחד בהיר היא פשוט עזבה את הקמפוס, ניסיתי ליצור איתה קשר, לקבוע פגישה, לשאול אותה איפה טעיתי אבל היא פשוט אמרה שזה לא זה, שאני צריך להתרכז בחיי, בייעוד שלי- לא שהבנתי על מה היא מדברת, אבל אחרי זמן רב של ניסיונות פשוט ויתרתי."  

אני לא אומרת דבר, מוחי עסוק בניסיון להבין מה עבר על אימי, על פי הרצף של הסיפור זהו השלב שבו היא הייתה אמורה להיכנס להריון, אז למה היא לא סיפרה על כך לטוני, בן הזוג שלה? 

"לא היה לי מושג שנולדת, היא מעולם לא חידשה איתי את הקשר ולמרות שמעולם לא שכחתי אותה אני מתבייש לומר שבשלב מסוים פשוט הפסקתי לנסות. ברגע שראיתי אותך ידעתי מיד מה קרה, אבל מצד שני גם פחדתי להאמין, אני לא ראוי להיות אבא…" אבל אמיתי נשמע בקולו. "אני מצטער שגרמתי לך להיות עצובה, שבגללי חטפו אותך ויאיימו על חייך אבל יותר מכל אני מצטער שנעלצת לגדול בלי אבא שלך. אני מאמין שלאימך היו את הסיבות שלה להסתיר משניינו את האמת אבל זה כואב לדעת שלמרות שבימי הקולג' היא האמינה בי בכל דבר, חוץ מבזה שאוכל להיות אבא מספיק טוב לבת שלי." 

לא ציפיתי לראות אותו נשבר, טוני אומנם לא בוכה אבל אני יודעת שהוא מרוסק, הוא באמת אהב את אמא שלי.

"חייבת להיות סיבה הגיוני, אני לא מאמינה שהיא…" 

"זה לא משנה, העיקר שאת נמצאת כאן עכשיו,"הוא מחכח בגרונו והתעשת. "אני כל כך רוצה להכיר אותך, תאכלי איתי ארוחת?" הוא מחייך אליי חיוך אמיתי. 

אני מרגישה שהלב שלי עומד להתפוצץ מרוב אושר, זה לא יכול להיות אמיתי, אבא שלי סוף סוף הכיר בי?! 

"בשמחה, טוני." אני משיבה בגרון חנוק. 

"תקראי לי אבא."

_________

טוב אני מזה אוהבת את הפרק הזה ברמות!!!
מה אתם חושבים עליו?