Daughter of father

פרק חמישי

לאחר שאני נפרדת מסאם אני ממשיכה להתקדם לכיוון חדרי בעזרת הוראותיו של ג'ארוויס.

דלת החדר נפתחת בצורה אוטומטית ברגע שאני עומדת מולה ואני לא מופתעת לגלות שהחדר מעוצב בטוב טעם ומשדר יוקרה.

"תהני מהשהות שלך כאן, גברת ריילי." אומר לי ג'ארוויס בקולו הרובוטי והאנושי גם יחד.

"תודה רבה לך." אני עונה.

"אני אמסור למר טוני שהגעת לחדרך בביטחה." הוא ממשיך ודלת החדר נסגרת אחריו ממש כאילו הוא עזב את החדר.

אזכור שמו של אבי גורם לביטני להתהפך. השיחה עם סאם עודדה אותי כל כך שכמעט שכחתי למה אני כאן.

אני צועדת אל המיטה ומתיישבת עליה, היא נוחה כל כך.

אני נאנחת בתיסכול, הכל פה כל כך מושלם. למשל הנברשת שתלויה מהתקרה הגבוהה בחדר ועשויה ממאות קריסטלים שקופים, בטח אין עליה אפילו פירור של אבק. או ארון הבגדים הלבן עם עיטורי הכסף, הוא נראה כאילו הוא עומד כאן לקישוט, כאילו איש מעולם לא השתמש בו. או אפילו החלון הענק שנמצא בצד שמאל שלי וממנו ניתן לראות את כל ניו יורק, בוודאי אין עליו אפילו סימנים של טביעות ידיים.

הכל פה מושלם, מושלם מידי- מלבד מצב הרוח שלי כמובן.

אני עדיין מעבדת במוחי את מה שקרה, איך יכול להיות שהוא לא האמין לי? אפילו המחשב הארור שלו אמר שיש לנו גנים זהים, מה גורם לו לחשוב שאני משקרת?  

אני חושבת על אימי, מה היא הייתה עושה במצב כזה? אני חושבת על זה שמאז מותה לא באמת הקדשתי זמן כדי להתאבל עליה, מאז שהיא סיפרה לי שטוני סטארק הוא אבי התעסקתי רק בזה.

אני נשכבת על המיטה הנוחה ומחבקת את אחת הכריות הרכות שנמצאת בקרבתי. אני כל כך אנוכית. איך יכולתי לשכוח כך מאימי, היא זאת שגידלה אותי במשך כל השנים ואחרי מותה אני פשוט שכחתי ממנה, התרכזתי באיזה אבא אידיוט שהתכחש אליי.

הוא לא שווה את זה…. אני אומרת לעצמי שוב ושוב כאילו מדובר באיזה בחור ששבר את ליבי. למרות שזה נכון באופן חלקי, משהו קטן ונאיבי בי באמת קיווה שהוא יכיר בי ושנוכל ביחד לפצות על הזמן האבוד שלנו ולהשלים פארים.

אבל הוא ריסק את הכל, כל פנטזיה לגבי משפחה שהייתה לי נמחקה קליל לאחר שנפגשתי במבטו הצונן והאטום.

מה אני אעשה עכשיו? לאן אני אלך? איפה אני אגור? אמא שלי מתה, אבא שלי מתכחש אליי, לא נותר לי איש בעולם.

אני לא יודעת מתי התחלתי לבכות, אבל כשאני מבחינה בזה כבר מאוחר מדי כדי לעצור. הבכי חזק מידי, אמוציונלי מידי. אני בוכה על אימי המנוחה, על אבי האכזר, על החיים שהיו לי ולא יהיו לי עוד, על מה שהיה קורה אילו אימי הייתה מספרת לאבי כבר אז שהיא בהריון, אולי הוא בכל זאת היה מסכים שנחיה כמו משפחה. אני בוכה יותר מהכל כי מעולם, בכל ימי לא הרגשתי ריקנות כמו באותם רגעים בחדר היפה במגדל בלב ניו יורק.

לפתע דפיקה חלושה נשמעת על דלת חדרי. אני מוחה את עיניי במהירות ומקווה שאני לא נראית נורא כמו שאני מרגישה. אני מעבירה את ידי בשיערי הכהה וניגשת אל הדלת.

סאם עומד פתח הדלת כשהוא לבוש בבגדים רגילים וחיוך על פניו, אך חיוכו נמחק כשהוא רואה את הבעת פניי.

"את בסדר?" הוא שואל בדאגה.

"אני לא בסדר, תודה לך."