הגורל שלנו

פרק 3:

ג'ניפר אספה את חפציה והניחה את תיק הצד שלה על כתפה הימנית וחיכתה בציפייה לבואה של מולי.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, הרחוב היה שומם ונדמה היה שלא נשאר אדם אחד להסתובב ברחובות.
מולי יצאה בדלתות החנות והחלה לחפש את המפתח הנכון מבין כל הצרור שלה.
"לילה טוב, מולי." ג'ניפר מהרה לומר והלכה לדרכה בלי לחכות לתגובה. "לילה טוב, אני מניחה." מולי מלמלה בזמן שהיא התרחקה ממנה במהירות.

הרחוב היה שקט ופנסי הרחוב האירו על המדרכות האפורות. לאחר הליכה ארוכה מלאה במחשבות על מה שקרה, "זה יקרה שוב, וכשזה יקרה את תדעי שתצטרכי למצוא אותי" קולה המהדהד של קלאריס לא עזב את מוחה.
לבסוף היא הגיעה אל שכונה קטנה בעלת בתים ספורים המרוחקים אחד מהשני, ובקצה הרחוב עמד הבית שלה, הצמחייה הסבוכה סביבו כבר החלה לטפס על קירותיו המתקלפים.
ג'ניפר ניגשה אל דלת הבית ובהתה בצבעו הצהוב של פתק קטן שבצבץ מהחריץ הקטן, היא פתחה במהירות את הדלת, סגרה אותה מאחוריה בחוזקה והרימה את הפתק.
על הפתק היו שלוש מילים בלבד: 'תתקשרי אליי, אימא'.

למה... למה עכשיו? מוחה הוצף ביותר מידי שאלות והיא לא יכלה לשאת את הרגשות המעורבים ששטפו אותה בבת-אחת.
עם כל מה שקרה באותו היום היא לא הצליחה להבין מה קורה סביבה יותר, הכול היה כל כך לא ברור, כל כך מוזר שאפילו היא לא הצליחה להבין אם הכול היה אמיתי או רק חלום מוזר אחד גדול.

ג'ניפר קמטה את הפתק לכדור קטן וזרקה אותו רחוק ממנה ככל שיכלה בתסכול.
בשלב הזה היא כבר הייתה כל כך מותשת, שכבר לא היה לה כוח להתמודד עם בעיה נוספת- אימא שלה.
היא נכנסה לחדרה בגרירת רגליים.

*****

החדר היה חשוך, אבל הכול נשאר בדיוק כמו שעזבה אותו. השעון המעורר היה צמוד לאחד הקירות, התריסים השבורים עדיין היו מוגפים והמיטה הייתה מבולגנת כמו תמיד.
היא הרימה את השעון המעורר, הניחה אותו על הרצפה ליד המיטה וניגשה אל התריסים המוגפים.

היא הרימה את התריס השבור בעדינות, כדי שאור הירח יכנס מבעד לחלון וישטוף את חדרה באור המרגיע שלו.
הלילה היה שקט ואף קול לא נשמע ברחוב שמעבר לחלון, אורו של הירח ליטף את פרצופה של ג'ניפר והיא נשכבה באיטיות על מיטתה כדי להמשיך לבהות בו.

מאז ומתמיד בכל לילה שהירח היה עולה אל מרכז השמיים, היא הייתה מביטה בו מעבר לחלון חדרה והוא היה משרה בה תחושת שלווה שעזרה לה לשכוח מכל מה שעבר עליה באותו היום ולשקוע אל תוך שינה מתוקה. רק ככה היא הצליחה למשוך את עצמה כל השנים האלו.
אבל הלילה הזה היה שונה, היא ממש יכלה לשמוע את הירח צועק עליה, קורא לה לקום מהמיטה ולא להירדם, כמו הרגשת דקירה כזאת שגרמה לה לזוז ולהסתובב באי נוחות מצד לצד במיטה במשך כל הלילה. ולא משנה כמה היא ניסתה להתעלם מהתחושה הזאת, היא לא עברה עד שבסופו של דבר התשישות התגברה על הכול והיא נפלה לשינה עמוקה.