הגורל שלנו

פרק 5:

"יש פה מישהו?" שאלה ג'ניפר.
הדבר האחרון שהצליחה לזכור היה הקולות האיומים שרדפו אותה ולא נתנו לה מנוח, אך אלו כבר נעלמו והיא שוב הייתה חזרה באותו המקום המוכר מחלומותיה.
הפעם היא כבר לא הייתה קפואה במקום וגם לא מבועתת מפחד, הפעם החושך עטף אותה ברוגע וחיבק אותה, נותן לה את תחושת הביטחון שאף פעם לא באמת הרגישה.
היא הייתה לבושה בשמלה לבנה שהשתרכה אחריה כשהחלה ללכת ברגליה היחפות.
הרצפה הקרה מתחת לרגליה שהייתה יציבה וחלקה הפכה באיטיות לאדמה לחה שדגדגה את כפות רגליה בכל צעד מחדש.
ריח של גשם וטחב מילאו את נחיריה וסביבה לא היה שום דבר מלבד החושך.
היא לא באמת ידעה לאן פניה מועדות ומה מחכה לה בסוף השביל האינסופי, אבל כל מה שהרגישה היה את המשיכה הבלתי מוסברת אל הלא נודע שמחכה רק לה, לאדם האחד שתמיד מוביל אותה בחלומותיה מזה כבר שבועות ארוכים וקורא לה למצוא אותו.
נדמה היה שהיא הולכת באותם שבילים בלתי נראים כבר שנים אבל היא בכל זאת לא התייאשה, אפילו לא לרגע אחד.

"תתרכזי," קול מוכר התנגן באוזניה "רק אם תתרכזי תוכלי למצוא אותו".
"רק אם אתרכז?" חזרה אחריו בבלבול "אני לא מבינה." היא המשיכה ללכת אבל כל שראתה היה רק החושך התמידי.
"תתרכזי." הוא חזר על עצמו.
ג'ניפר הביטה מסביבה בחוסר אונים, מחכה לעוד סימן, לעוד קול שינחה אותה, אך הוא אף פעם לא הגיע.

*****

צפצוף מוניטור הדהד ברחבי החדר, עוכב אחרי כל דפיקת לב של ג'ניפר.
היא פקחה את עיניה באיטיות.
המיטה עליה שכבה לא הייתה אותו מזרן ישן ומעופש עליו ישנה בדרך כלל, אלא מיטה עם מסגרת ברזל בעלת מזרן רך למגע, היא לקחה נשימה עמוקה, הריח שהריחה לא היה אותו ריח בלתי מובן של בושם שהייתה מרססת מידי פעם כדי להעלים את צחנת העובש והריקבון מהרהיטים, והתקרה בה בהתה לא הייתה התקרה המתפרקת והמתקלפת אותה הייתה רואה מידי בוקר כשפקחה את עיניה.
המיטה הייתה מיטת בית חולים לבנה שלידה הוצבה שידה נמוכה בעלת שלוש מגירות ועליה בלוק עבה של דפים צבעוניים המחובר עם קליפס ללוח קרטון קטן, וווילון כחול ועבה שגידר את האזור סביבה כך שלא יכלה לראות שום דבר אחר מעבר אליו.

ג'ניפר נשענה על צידה השמאלי בניסיון להגיע אל גיליון הדפים, אך כאב חד פילח את ידה השמאלית שהייתה מחוברת לשני מכשירים שונים על ידי צינוריות משונות שהוחדרו בה בעזרת מחט.
"תשתדלי שלא לזוז." קול נשי ושליו נשמע מבעד לווילון.
אישה צעירה הסיטה את הווילון הצידה בחיוך, היא התקדמה בצעדים עליזים לכיוונה.
"אל תדאגי," היא נגשה אל השידה הנמוכה "את נמצאת במקום בטוח עכשיו." ידיה הצנומות הרימו את הגיליון ועיניי הענבר הגדולות שלה רפרפו בכתוב עליהם במהירות.
ג'ניפר בהתה בה, גופה היה צנום וחיוור ושערה החום והקצר היה אסוף בגומייה שבקושי הייתה מסוגלת להחזיק יחדיו את קצוות שערותיה הדקות והמקורזלות.
"נראה שהכול כשורה," היא הרימה את מבטה ממקבץ הדפים "אני אחזור יותר מאוחר כדי לבדוק לשלומך." אמרה בחיוך ופנתה ללכת.
"סליחה?" קולה של ג'ניפר נשמע כלחישה, היא מהרה לחכך בגרונה בניסיון להשמיע אותו "יש לך במקרה דף ועט?" היא הסתכלה על האישה בציפייה.
"כמובן," האישה התקרבה בשנית אל השידה והוציאה מהמגירה השנייה פנקס קטן ועט "הינה לך." היא הושיטה אותם לג'ניפר, "אם תצטרכי עוד משהו קראי לי בשמי," אמרה "קוראים לי אנה." היא הלכה לדרכה אבל לא לפני שדאגה לוודא שג'ניפר מכוסה הייטב ושהכרית שתומכת מאחוריי גבה צמודה מספיק לראש המיטה.
"תודה." ג'ניפר חייכה לעברה ואנה הנהנה והגיפה את הווילון בעליזות.