אפלה. בדידות. ונער עם קרני תיש

עונת מעבר - חלק וו

התעוררתי בצרחה איומה, זיעה קרה כיסתה את גבי, ידי רעדו.

כאב בחזה, חזק ופועם, כשל סכין ששיספה את ליבי מבפנים, הנחתי את ידי על החזה, בודקת שליבי עדיין פועם, מקווה שאני עדיין בין החיים. הרגשתי שאני משתגעת, נהיית פרנואידית, הוזה, אך משהו בתוכי אמר לי שפחדי יקומו לתחייה יום אחד.
מצמצתי, אור הירח האיר את פני באורו הנעים שהאיר את שמי הלילה הרגוע והסגרירי. קולות ינשופים נשמעו ממרחק, וייבבות תנים. צלילי הלילה הרגיעו אותי וסיפקו לי נחמה. לא הייתי באסם יותר, גופי היה שרוע על הקרקע הלחה והשורשית של היער. לא הייתי מופתעת כלל, זה היה קורה לי מידי לילה, כנראה הייתי הולכת מתוך שינה; אני גם לא זוכרת שאמא נעלה אותי, אז כנראה יצאתי ללא כוונה. נאנחתי קלות, ואד חמים יצא מפי; ריח העץ והאורנים שידל אותי לחזור לישון, אך הכרחתי את עצמי להישאר ערה בעודי נזכרת בחלום שחלמתי. התבוננתי סביב, מעט מנומנמת ומשהו תפס את שדה ראיתי, הייתה זו אבקה לבנה שהייתה מפזרת סביב גופי במעין מעגל. שקלתי אם זה מצריך תשומת לב מיוחדת, אך לפני שהספקתי לחשוב על זה נשמע צליל של ענף נשבר; מיד התעוררתי, וזינקתי על רגלי.
קפאתי במקום, זאת בטח איזו חיה קטנה כמו סמור או שועל. זמן מה לאחר שבירת הענף נשמע רשרוש שיחים, ליבי התחיל לפעום מהר יותר, רכנתי מעט מתכוננת לבריחה של חיי.
לפתע, שריקה, חפץ פילח את האוויר סמוך לאוזני ונתקע בגזע עץ שמאחורי, זה היה חץ. התקשיתי מעט לשלוט בסוגרים באותו הרגע מרוב פחד, האינסטינקט היה לברוח בצרחות, אבל זה לא ממש קרה. שמעתי רשרוש נוסף וצללית של דמות מתקרבת. נעלתי את גופי, עיני היו מרוכזות בצללית. ריח מוכר אפף לפתע את הסביבה, ריח ברזלי של דם ופרווה. "את צריכה להפסיק להסתובב במקומות כאלו בשעה כל כך מאוחרת", זה היה קאלב, שדמותו התבהרה כאשר צעד לאור הירח.
עווית עברה בפני בזמן שהוא התקדם אלי, "נו.....?" אמר באריכות ובהרמת גבות, זה די עצבן אותי מאחר וזה נאמר בהתנשאות מצידו, אך לא הייתי מספיקה מרוכזת כדי לענות לו משהו עוקצני. חיוך עלה על פניו הרגשתי שהוא נהנה ממצבי המבולבל, "היית פחות שקטה בפעם הקודמת כשנפגשנו", ככל שהוא התקרב אלי הצחנה מגלימת הפרווה שלו הלכה ועלה באפי, זה גרם לי לעקם את פי ולהפנות את פני בחדות הצידה. הרגשתי את מיצי הקיבה עולים לגרוני, אילצתי את עצמי ליישר את ראשי "א-אתה באמת לא מריח?" לחשתי. להפתעתי הוא נעצר, הוא התבונן בי בהפתעה קלה, לא הייתי בטוחה אם הוא מופתע מאחר שמשהו בקע מפי או בגלל הבעת הגועל שלי. "הגלימה.." הוא מלמל, ראיתי את ידיו נוגעות בצווארון הברזל שחיבר את הגלימה לגופו ובקול 'קליק' היא השתחררה ונפלה אל הקרקע. התבוננתי בו באסירות תודה, עדיין יכלתי להריח את הגלימה אבל שמחתי שלא אצטרך להריח אותה עוד יותר. קאלב המשיך לפתע לנוע לכיווני, דוחק אותי יותר ויותר אל העץ עד כדי כך שפני יכלו להרגיש את נשימתו הקלילה, זה היה קרוב מידי לטעמי לכן התאמצתי להשחיל את ידי בין גופו לגופי וניסיתי להרחיק אותו מעט ממני, נכשלתי בכך מאחר וגופו לא זז. ידו התרוממה לאוזני, נדחקתי לעץ כמו חיה מפוחדת. קפצתי למשמע צליל החץ שנשלף מהעץ לפתע מהינף ידו, נרגעתי מעט כי הנחתי שעכשיו הוא ירפה ממני אך כמה שטעיתי. מרוב פחד בטני התמלאה בכעס וייאוש, הרמתי אליו את מבטי (בחשש יש לציין), "אתה קרוב אלי" מלמלתי בחוסר ביטחון. עיניו היו מקפיאות, הן קרנו בגוון זהבהב לא אנושי. פניו התקרבו אל פני. "חשבת על ההצעה שלי?" מצמצתי בבלבול לדבריו ותחושת חנק עלתה בגרוני, "הצע-?!" מילותי נקטעו לפתע בחלקיק שנייה, פניו היו קרובות לפני והרגשתי את חום שפתיו על שפתי שלי. קפאתי במקומי, הרגשתי שהוא לא נצמד אלי יותר, אך שפתיו התהדקו על שפתי בנעימות כאשר פניו דוחפות את ראשי אל גזע העץ. ללא הגלימה ריח גופו היה נעים, שילוב של עץ אורן וטל של בוקר, לא רציתי להודות בכך אך נהניתי ממגעו, רציתי יותר לכן צעדתי צעד אחד קדימה, ידי מתרוממת ללחיו הכחושות והגבוהות, מעבירה את אצבעותי על עורו הקריר. הוא לא נרתע ממגעי אולי אף התמסר אליו מאחר ששפתיו נפתחו, הרגשתי את אפו מתחכך ברקתי בזמן ששפתיו מנשקות בפרפור את לחיי. כל גופי צרח לי לדחוף אותו, לגרום לו להפסיק אך חלקיק קטן הניע אותי להמשיך, זה היה שונה ממה שהרגשתי לפני כמה שנים, הוא לא נגע בגופי, רק מגע שפתיו טייל על פני, גופו נרפה מעט ממני, נותן לי את היכולת להתנגד ולהפסיק אותו. ידי נגעה בעדינות בכתפו וניתקה את שפתיו ממני, עיניו נפקחו במבט מסומם קלות ופעם ראשונה לא פחדתי להתבונן בעיניו הזהובות יותר, פניו היו מחויכות בחיוך שובב ושפתיו בורקות. "את מסמיקה", הוא לחש מרים את ידו לפני אך לא נוגע בהן, מחכה שאתנגד או אקבל את מגע ידו. התחככתי קלות בידו בזמן שרעד עבר בגופי מלחישתו, אני חושבת שהרגשתי חיבה במילותיו.
אגודלו עברה בעדינות על לחיי ואז נגעה בשפתי ופישקה אותן. חזי עלה וירד וגופי התלהט למגעו, רציתי להתמסר לו למרות שבתוך תוכי הרגשתי נאיבית לכל זה. "אתה יכול לקחת אותי..... אם אתה רוצה..... לפני שאתחרט", הוא הוריד לפתע את ידו בחדות ממני, "אני לא רוצה לעשות את זה, את לא מה שאמא שלך חושבת שאת", התבוננתי בכיווץ גבות "איך אתה יודע איך אמא שלי קוראת לי?" התבוננתי בו, כאב פילח את ראשי כאילו מישהו מנסה לחצות את גולגולתי לשניים. נזכרתי פתאום.

-"אתה הולך להרוג אותי? אתה תהרוג אותי?!"
חרטה ויגון בעיניו.
-"לא. אני לא אהרוג אותך, בתנאי אחד..."
-"מה אתה רוצה?"
-"תתחתני איתי" 

"מה... אתה....?" לחשתי בפחד, עיניו זהרו באור מסוכן, שקט לפתע השתרר ביננו.
"את מסכימה?" שאל לבסוף, מתעלם משאלתי. נאנחתי, התבוננתי בו בכאב," אם אסרב אתה תהרוג אותי, יש לי ברירה?" עייני התמלאו בדמעות. ראיתי את שרירי פניו מזדעפים קלות לדברי, "לא. אני לא אהרוג אותך אם תסרבי" ראיתי את החרטה בעיניו, כאילו ההחלטה קורעת אותו מבפנים. "אני פשוט..... רוצה שתצאי מפה" הבעתי השתנתה, זזתי הצידה רחוק ממנו "למה? מה יוצא לך מזה?" אחת מכתפיות שמלתי נשמטה מכתפי, מבטו אלי היה... עצוב, כמעט היה בו משהו כנה, "את מוצאת חן בעייני".

'את רוצה לטייל מסביב לעולם...? ללבוש את השמלות הכי יפות...? את רוצה להיות חופשיה?'

הקול, זה היה הקול שלו בראשי, הייתי מבולבלת ומפוחדת. רציתי באותו הרגע פשוט לברוח מהכל. למה זה קורה לי? דווקא לי?
"את רוצה להיות חופשיה?" הוא לחש.
מבטי התרומם אליו באיטיות, עיני פגשו את עיניו,נשמתי נשימה עמוקה, חשבתי על אבי אמי ואחיי, אחרי כל מה שעברתי, אחרי איך שהתייחסו אלי. דמעה זלגה על לחיי, יש לי מזל שלא זרקו אותי אל היאור בעודי עוד יונקת.

-"אני מסכימה"

הנחישות בקולי הפתיעה אותי, ריגוש מילא אותי. קאלב, הושיט את ידו אלי ואני אחזתי בה. עיננו נפגשו, לא במבט חושש ודרוך אלא ברגש של קשירות. שפתיו נצמדו אל ידי בנשיקה. "לעונג הוא לי לקבל אותך ככלתי".

אני בידיו עכשיו.