אפלה. בדידות. ונער עם קרני תיש

עיוות - חלק וו

"אופליה.....אופליה!" שמעתי את שמי נקרא מרחוק.

ישבתי על גבעת דשא, מכוסה בנרקיסים שהיה אחד המקומות האהובים עלי בזמן האחרון. עיני חוזות במראה השקיעה, מראה השמש הנעלמת והופעת הצללים קסמה לי.
הנערה הקטנה התקרבה אלי עוד יותר, היא כבר לא הייתה קטנה כל כך או נערה, עיגולים שחורים תחת עיניה, שיערה מאפיר ורגליה נפוחות מרוב הבצקות כתוצאה מההריון. הלן הקטנה כבר הייתה קרובה לגיל 40 באותה עת, בפניה כבר הופיעו כמה וכמה קמטים, בטנה הייתה מנופחת כפליים מבדרך כלל - זה כבר ההריון השישי שלה, הפעם תאומים.

-"כמה זמן לא ראיתי אותך אפי!" למרות הזדקנותה, רוחה הצעיר נשמר וזה העלה חיוך על שפתי, טוב לדעת שמראה חיצוני ושנים לא משפיעים עליה.

הרמתי את מבטי אליה; פנים חלקות וצעירות, שיערי בהיר ומבריק כתמיד. פני לא שיקפו אף מעט מהשנים שחלפו, לא הזדקנתי אפילו בשנייה וזה הסביר את הבעת ההפתעה של הלן כאשר ראתה את פני.

"מתנצלת הלן, חלמתי בהקיץ... כתמיד" חייכתי אליה וזאת התיישבה לידי, בקושי רב בגלל כובד שתי הנשמות הקטנות אותן נשאה בבטנה. היא התבוננה לאופק כמוני, מחכה שהשמש תרד.
"את מחכה למישהו?" שאלה בתהייה בזמן שהיא קוטפת את אחד הנרקיסים.
נאנחתי קלות לדבריה, "זה כל כך צפוי?"
הלן נגעה בכתפי, "את כבר בקרוב תהיי בת 42 ואת עדיין לבד, זה עולם מסוכן לרווקה זקנה" בעודה מתבוננת בי, קמטיה התעמקו בחשיבה "למרות שגם ככה לא יבחינו בכך, לא השתנית בכלל".
קטפתי גם אני נרקיס והתבוננתי בעלי כותרת הלבנים שקישטו את הכתר הצהוב והעדין שאותו עטה. "אני אוהבת להיות לבד"
הרגשתי קצת מועקה, בהחלט הייתי לבד כל השנים האלו, מעצם המחשבה איבדתי מעט את הרצון לדבר עם הלן או לדבר בכלל.
"חזרי הביתה הלן, כבר מחשיך." התרוממתי על רגלי, מנקה את העשבים משמלתי. הושטתי את ידי אליה ומשכתי אותה לעמידה בעדינות, תומכת בגבה. היא אחזה בזרועותי בעודי עומדת, מייצבת את עצמה, "גם את, אל תישארי כאן הרבה, את פגיעה לא פחות ממני".
חייכתי לדבריה היה נעים לשמוע שמישהו דואג לי גם אם לא היה בכך כל טעם.
וככה נפרדו דרכנו, ראיתי את דמותה הקטנה מתרחקת וחוזרת אל שביל האפר שהוביל לעיירה. הלילה ירד, ורוח קיצית נשבה בשערי, מסיטה אותו מפני, עצמתי את עייני לתחושה הקרירה שעל פני.

השלתי את נעלי בעודי מדלגת בריצה קלה אל הכיוון הנגדי לעיירה, שמלתי הייתה כה ארוכה עד כי נאלצתי להרים אותה כדי שלא אמעד.
הירח המלא האיר את דרכי באורו החיוור בעודי מתקרבת אל יעדי.
עצרתי.
והנה מולי מתנוסס היער שהדיף ניחוח עתיק. העצים התנוססו לגבהים גדולים, אף אחד מאנשי העיירה לא העז לחצות אותו הרי רובם האמינו במעשיות על מכשפות יער, שדונים וטרולים. לא היה לי טעם לפחד, הרי הייתי חלק מסיפורי המעשיות אותם מספרים הזקנים.
נעתי קדימה אל האפלה, הפעם באטיות.
ככל שצעדתי קדימה, כך הרגשתי מרוחקת יותרת מהחיים. קולות הצרצרים וחיות הליל היו סימני החיים היחידים ביער החשוך, פה ושם כמה גחליליות התעופפו והאירו שקעים בגזעי העצים וענפים. הקיץ לח באזורים האלה, מה שגרם לקרקע להתכסות בטחב שנעם להליכתי, הוא דמה למעין שמיכה רכה וקרירה.