אפלה. בדידות. ונער עם קרני תיש

היוולדות מחדש

ראיתי את טעויות העבר כאשר החיים עברו לי נגד עיניי, אך גם קיבלתי מבט חטוף לעתיד, עתיד טוב יותר.

צלילי שופרים ורקיעות של פרסות, צלילים מהדהדים של תופים. היער חשוך ומסעוף, ענפי עצים נראים כצללים ברקע השחור, קריאות חיות נשמעות מרחוק, פראיות ורועשות.
הקרקע הייתה לחה, ידי נגעו בעלים היבשים הרבים שנחו עליה, הרוח הקרירה הרעידה את גופי בעוד עיניי נפקחות אל שמי הכוכבים והירח המלא מאיר את פני, איבדתי כל תחושת זמן אך ידעתי שעלי להתעורר ולהתחיל לנוע. התרוממתי, מעט מסוממת מתחושת הלילה והתחלתי לנוע לאן שרגלי לקחו אותי, לא ידעתי לאן אני הולכת פשוט הלכתי לאן שהרוח נשאה אותי.
הרוח הובילה אותי אל מנהרה מעוקלת מענפי עץ, משב אוויר צונן הראה לי כזו הדרך. מהתקרה היו תלויות צורות מוזרות דמויות רונות, עשויות מעץ ועצם, חמימות להבה הקיפה את גופי שעטה שמלה לבנה קלילה ודקה, שמעתי את הקולות יותר ויותר עם כל צעד שעשיתי. ראיתי אור חמים בקצה המנהרה, ריח בשר וברזל אפף את אוויר הלילה ומשך אותי אליו; צללי המנהרה ירדו יותר ויותר ופני נחשפו אל אור אלפי לפידים בוערים, נחשפתי אל מראה מוכר שראיתי כבר בעבר באחד הסיוטים שלי אך הפעם... בפחד לא אחז בי.
המשכתי לצעוד למרכז חורשת היער שהתפרסה מולי, יצורים משונים נעמדו בחצי מעגל סביבי, ארוכים עוטים גלימות אדומות בעלי ראשים חיתיים.
מולי התנשאה במת אבן עליה חקוקות רונות בשפה זרה שלא הצלחתי לקרוא, שפת פגאנים. קולות השופרים והתופים נעצרו לפתע.
מבטי עלה באטיות אל מעבר לבמה, משב רוח חזק הכה בפני וסטר את שערי, הרגשתי בנוכחות של שניים מאותם יצורים ליידי; בעוד המנגינה הפולחנית חוזרת להתנגן, ציפורני היצורים כבר חפונות בשמלתי הלבנה מורידים אותה למטה בקריעה, לאחר מכן במהרה ידייהם החדות והקרות אחזו בזרועותי והניפו אותי אל הבמה; עורק פעם בראשי בעוד גופי הערום פוגע בבמת האבן הקרה, צללית אפלה וארוכה כיסתה אותי, ממעל ראשי שמעתי נשימות כבדות של חיה. רעד עבר בגופי, משהו טפטף על גבי, נוזל סמיך וחם זלג מגבי אל קרקעת האבן, שחור כמו דיו.

-"הרימי את פניך וקומי בפני"

המשפט הדהד באוזני, מזדחל כמו נחש מלחשש. התרוממתי באיטיות מיישרת מבט אל כיוון הקול. הדמות הייתה גבוהה לבושה בגלימה שחורה, נראה כאילו צלילים לחודים בה, מתפתלים ומנסים לפרוץ החוצה. לא היו פנים לדמות, זה היה נראה כמו מסך אפל שחור ומבעבע ממנו בקעו קרניים מפותלות כשל תיש. לטשתי בו את עייני בפחד והתרוממתי בזהירות לעמידה מול הדמות השחורה והעצומה. מתוך הגלימה לפתע הושטו לפני זוג ידיים לבנות וגרומות כשל אדם זקן, ורידים כחולים בקעו מזרעותיו ומשהו קטן הזדחל בתוכם כמו זיהום מתפשט.

-"הישבעי בפני אדונך, את מבטיחה את גופך ונשמתך, ויהי הירח עד לקשר דמים זה" -

הרגשתי שמשהו מזדחל על גופי - חרקים.
מיני מקקים, חרפושיות ומרבי רגליים הזדחלו על גופי כגוש סמיך ומצמרר. מסתובבים סביב זרועי, גורמים לידי להפתח. מיני הכנפיים, המחושים והרגליים התגבשו למעין כלי כתיבה בידי, קצהו חד כתער סכין. התבוננתי ביידי הזקן הגרומות ולפתע ראיתי, שמות מתנוססים עליהן, בגווני אדום שני של דם טרי. חלק מהשמות היו כתובים בשפה שלי (לו רק ידעתי לקרוא, אבל היה ניתן להבין שמדוברים בשמות) , וחלק נכתבו בשפה שאינני מכירה - אך כולם היו שמות נשים שכללו שם ושם משפחה. קמט נוצרה במצחי, שפתי רעדו כשביטאתי את מילותי:

-"אני.... לא יודעת לכתוב" לחשתי ברעד.

ציפיתי לתגובתו, ציפיתי לזעם ממנו, או לתקרית מפחידה שתוביל למותי על כך שדיברתי ללא רשות, או בגלל חוסר היכולת שלי לקרוא אך לא כך היה.

- "אני אנחה את ידך" -

הקול לחשש בתגובה. החזקתי את הכלי ברעד בעודי מתבוננת בזרועותיו, ידעתי בדיוק מה עלי לעשות, אבל פחדתי לא הייתי מסוגלת.

-"אל תפחדי, משפחתך לא תרדוף אותך יותר לאחר הערב הזה", קול מוכר לפתע.

התבוננתי אל "פני" הייצור השחורים המבעבעים, חושפים פנים שהיו טבועים בים הדיו, פנים כחושות ולבנות עם תווי פנים חדים ועיניים זהובות בורקות, פניו של קאלב.

-"מעתה והלאה את רשאית לנקום בכל ייצור שהסב לך רע בעבר או עלול להסב לך רע בעתיד" קולו היה מעורבב עם מספר קולות עמוקים נוספים ששידלו אותי להסכים.

"אנחנו צריכים רק שם......" הם אמרו במקהלה.
בהיתי בשמות בעוד מחשבות מתרוצצות בראשי; לנקום באחי, באבי, בכל האנשים שזלזלו בי עד כה. להיות חופשיה ולא לחיות יותר תחת חסותה של אמי. עייני נפערו לאט לאט בהבנה, הרמתי את ידי ודקרתי את זרועי בכוח עם הכלי, עד שניגר דם מהפצע ונספג בתער המתכתי.

"אנימסכימהאנימסכימהאנימסכימהאנימסכימה" לחששתי בעוד ידי כתבה מעצמה את האות הראשונה של שמי וכך עד הסוף. הרמתי את עייני לייצור שעטה כעת הבעה עדינה ומחוייכת.

-"רדי על ברכיך" -

עשיתי כמבקושתו. בעוד ראשי מושפל, הבחנתי במשהו מנצנץ בידיו של הייצור. ידי נכרכו סביבי, כשעזבו חשתי במשהו קריר סביב צווארי - תליון. הוא היה קטן ועגול, בעל מסגרת כסופה שהחזיקה בתוכה אבן אזמרגד שהקרינה את השתקפותה הירקרקה על פני ושדי. הרמתי את מבטי לייצור בתהייה, פניו של קאלב חיכו אלי.

-"תסכימי שירוק נראה עליך טוב יותר מכל צבע אחר"

חייכתי אליו בחזרה בעודי אוחזת בתליון, דמי נוזל באיטיות על שרשרת הכסף. פניו רכנו לעברי כך שהרגשתי את אפו על לחיי, שפתינו נצמדו שוב בנשיקה נעימה וחמימה שגרמה לעייני להיסגר מסימום, וכך צללתי לשינה עמוקה נטולת חלומות.

~היא לא יודעת... שהשמחה הזו קרובה להסתיים.