אפלה. בדידות. ונער עם קרני תיש

עיוות - חלק ו

(אזהרה - הפרק מכיל תוכן אלים)

חיוכו היה קורן וחמים כמו האח בימי חורף סוערים, שערו הכסוף והארוך נפל על פני וגרם לי לצחקק, הרגשתי בטוחה שיש מישהו שיגן עלי שיהיה טוב אלי. עצמתי עיניים מתענגת על תחושת הרוגע שעטפה אותי, הרגשתי את שפתיו הרכות מפרפרות על לחיי ואפי, הרמתי את סנטרי מעט מכוונת אותו לשפתי אבל משהו השתנה פתאום במגעו, הרגשתי מעין חספוס, כאילו שפתיו הפכו לנייר זכוכית. הפניתי את מבטי הצידה, מכווצת גבות בחוסר נוחות.
"מה קרה?" קולו היה אותו קול נעים ורציני, הכל קרה כל כך מהר אבל לא רציתי לעצור אותו. "כלום... פשוט הרגיש לי קצת מוזר לפתע" לחשתי כאשר עייני עצומות.

-"מעניין למה אחות קטנה"

הקול הזה....ליבי צנח ובגופי עברה צמרמורת, קפאון תקף אותי ולפתע לא רציתי לפקוח את עייני כדי לראות את הפנים שהתנוססו מולי, אך איזו ברירה הייתה לי?
ואז ראיתי אותו, את פניו שעוררו בי בחילה. הוא כבר לא היה צעיר כמו פעם, יותר נכון הוא נראה זקן יותר. הוא חייך אלי את חיוכו המחריד חשף שורת שיניים צהובות ועקומות.
פי התעקם בחרדה למראו, לא ידעתי אם פחדתי או חרדתי, אני חושבת..... שהרגשתי מאין ריקנות. כאילו פתחו אותי על שולחן ניתוחים ללא עשבי הרגעה. כאב, כאב כה אז שהוא רוקן ממני את כל מה שנותר מנשמתי, רוחי וכבודי (שגם ככה היה מועט), זה לא היה כאב דוקר או מתפשט כמו כזה שמקבלים מכוויה, או עולה ויורד כמו ווסת, הוא דמה יותר לכאב בטן כאילו משהו גדל שם בפנים וניזון מאיברי הפנימיים תוך כדי שמוצץ את דמי, גורם לכל דבר בפנים להירקב כאשר שבע.
הרגשתי את כובד גופו על גופי כמי בפעם ההיא לפני כמה שנים, ובעוד פעמים רבות כשהייתה לו הזדמנות לתפוס אותי לבד.
כאב לי, כל כך כאב לי כשהוא היה בתוכי.
עייני התמלאו בדמות, פי נפתח לומר משהו אבל נסגר במהרה כי עייני התמלאו בדמעות, לא רציתי לעשות את זה יותר, לא רציתי לחזור לשם, פחדתי כל כך אך משהו בראשי- עמוק עמוק בתוך התת מודע שלי, עורר בי את השינוי.
הכאב והפחד התחלף בכעס, יכלתי להרגיש אותו זורם בגופי. עיני ננעצו בעיניו ומשהו בי..... התעוות.
ידי זינקה קדימה לכיוון גרונו, ציפורני נעוצות בשני מקומות: העורק הראשי בצווארו וקנה הנשימה. לסתי התקשתה ופי כווץ ככל שהתבוננתי בו יותר ויותר, משהו בתוכי נהנה מאיך שהוא הסתכל עלי כאילו החלפנו תפקידים, הוא היה מסריח מפחד ואני אהבתי את זה, אהבתי את זה כל כך.

-"אתה הרסת אותי...." שפתי סיננו לעברו.

-"...אבל... " רכנתי לעברו, כשציפורני לוחצות על גרונו יותר ויותר.

-"נקמה היא מנה שיש להגישה קרה" .

חיוך עלה על שפתי ולפני שפיו נפתח כדי לפלוט את מילותיו האחרונות, ציפורני כבר היו נעוצות עמוק בגרונו. חרחוריו היו כמו מוזיקה לאוזני, נשכתי בשפתי התחתונה בתענוג,
"שששש... הפרצוף הנחנק שלך עושה לי את זה עוד יותר", מעולם לא הרגשתי ככה הו.... זה יותר טוב משחשבתי. חיוכי התרחב ופי נפתח, יכלתי להרגיש את שיני מתחדדות כשיני חיה, "אני כל כך רעבה פגר שלי ואתה נראה כמו סעודה מספיק משביעה, הלא כן?", הטתי את ראשי הצידה בשאלה לפניו שהתחילו להחוויר. "כן, אתה מסכים איתי", החוויתי את גופי לעברו בזמן שהוצאתי את ציפורני מצווארו בזמן ששביל דם ניגר מפצעיו.

-"אולי הגיע הזמן להשתיק אותך אחת ולתמיד"

פתחתי את פי לרווחה ונעצתי את לסתי בצווארו, ניבי מוחצות וחותכות כל פיסת עור וכלי דם שעמדו בדרכי, צללתי אל בור הדם והגידים שנפער מולי, אפי שיני ושפתי נברו בתוכו ואז ציפורני ידי הצטרפו; מקלפות את עורו מתלכלכות בדמו המשפריץ לכל עבר.
גופו דמם בסופו של דבר, פיו פעור ועיניו נטולות הבעה - שקופות כמעט. ליקקתי את שפתי בעודי מתבוננת בגופו הדומם ואחר כך את אצבעות ידי, דמו ובשרו נעמו לחכי.

-"לא סבלת כפי שסבלתי אני" לחשתי, "אבל זה עונש כמעט ראוי לכל מה שעשית, הייתי שוקלת להרוג אותך לאט יותר לו לא הייתי כה רעבה"

הגופה חרחרה לפתע למשמע דברים ונרעדה כאחוזת דיבוק, פני התכווצו בבלבול הרי אף אחד לא היה שורד דבר כזה. ואז הן הופיעו, רימות קטנות ומרובות יצאו מנקבוביות גופו ואיתן גם תיקנים ומרבי רגליים עד שגופו כוסה לגמרי.
המחזה גרם לי לסגת, מה שגרם לי להזדחל לאחור אך עדיין המשכתי לבהות בכל מיני החרקים היוצאים מגופו. שילוב הרגליים והמחושים יצר דמות חדשה ורקובה.

-"התעוררת סוף סוף. אופליה."

פה בעל שיניים שבורות ומצחינות הבנוי מחרקים ירק לעברי.
בעבר, לו הייתי רואה תופעה כזו הייתי צורחת, נחרדת, חושבת שאני הוזה, אך הפעם הרגשתי אחרת.
חייכתי את חיוכי המגואל בדם, התרוממתי על רגלי מול הדמות שהלכה וגדלה עד כי התנוססה מעלי.

-"כן אדון.... " לחששתי בעודי כורעת לכיוונו.

-"אדון האופל מקיים את הבטחותיו, אך גם את חייבת לקיים את שלך. לכל דבר יש מחיר וכך גם לשינוי שלך. האופל עצמו הבטיח לך חיי מותרות ואלמוות על כך תצטרכי לשלם"

הרכנתי את ראשי לדברי הייצור שדבריו מעט הדאיגו אותי, מצד אחד, מצד שני מדובר בעסקה הוגנת, לא ניתן לבקש משהו ללא תמורה.

-"מה המחיר לחופש שלי?" הרמתי את סנטרי בביטחון.

מקבץ החרקים התעקל לצורה עקומה שנראית לי כמו חיוך, וכן גיחוך התלווה לכך. יכלתי לנחש את תשובתו או שפשוט ידעתי אותה.

- "סבל, מוות, יגון", כמה חרפושיות יצאו מפי הייצור בזמן שמילותיו פרצו מפיו כמו רעל.

-"ובכן, תשלום אחד כבר שולם" הרמתי את כפות ידי המלוכלכות אל הייצור, "אני אעשה הכל", באותו הרגע הייתי רצינית לגמרי, שום דבר לא יכל לעמוד בפני העוצמה שהרגשתי, התאווה לרצח. "האדון יהיה מרוצה ממני".

ועם ההערה הזאת גוש החרקים התחיל להתפורר ולהתפזר לאט לאט, "טוב מאוד ילדתי..... טוב מאוד" קולו של הייצור הדהד באוויר בעודו נעלם. רק עש קטן - כנראה מה שנשאר מאותו גוש חרקים, התעופף לעברי ונחת על התליון שלי.
כנפיו שיקפו את הזוהר הירוק של אבן האזמרגד, וכך כנפיו נעו עד שגופו הפרוותי התפורר גם הוא.

התבוננתי קדימה, אל החלל האינסופי הלבן שהתנוסס מכל עברי.
'את רוצה לטייל מסביב לעולם...? ללבוש את השמלות הכי יפות...? להיות חופשיה...?'
עדיין שמעתי את המשפט מהדהד בראשי,
"אני חופשיה", ניגבתי את שפתי עם גב ידי.

~"ואין דבר שיעמוד מולי עכשיו" ~