Little girl and big man

פרק 3

אתה מדבר יותר מידי כשאתה שותק.
-שקר1ביום

•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~

התעוררתי בבוקר לאחר כמה שעות טובות של שינה שקטה ועמוקה. כאשר ניסיתי להתרומם משהו כבד עטף אותי ומנע ממני לזוז, הגנבתי מבט מתחת לשמיכה וראיתי יד גברית מלופפת סביבי. מהבהלה הסתובבתי ופניו של אוראל השתהו מול פני, מיד זינקתי מהמיטה והוא מהבהלה התחיל להתעורר כאשר קמתי וגיליתי כי אני לובשת רק את החולצה שלו התחלתי למלמל ״פאק פאק פאק פאקקקק״
הלכתי הלוך ושוב בחדרו מנסה להזכר מה קרה אתמול בלילה ואיך לעזעאל הגעתי לפה.
״את עושה לי סחרחורת על הבוקר״ הוא התלונן.
הלכתי בראש שפול השענתי את גבי לקיר וירדתי כך עד לרצפה, כופפתי את עצמי למצב שבו ראשי מושפל לרגליי. ״שי-לי״ הוא לחש בשקט כאילו אין בכוחותיו לדבר. הרמתי את ראשי מעט והסתכלתי עליו אך מבטו היה מרוכז בנקודה בין רגליי ומיד נזכרתי כי רק תחתונים מגנים עליה, הורדתי את רגליי במהירותו פני האדימו. אני פשוט לא מבינה איך רק איתו אני מגיעה למצבים המביכים האלה.
ניגשתי מהר לארון שלו והוצאתי משם תחתון בוקסר היחיד שיתאים למידותי הקטנות,מזל שבורכתי בתחת גדול כך שזה ישב טוב. כל הזמן הזה הוא עקב אחרי במבטו המשועשע, ״אנחנו...אמ עשי..נו משהו?״ התחלתי לגמגם עם פרצוף מבוהל על פני והסתכלתי על כל נקודה בחדר רק לא עליו.
המנוול פשוט ישב שם בלי חולצה, מכוסה בשמיכה עד קו המכנס עם המראה שרק אלוהים יכול להסביר את היופי הזה והתחיל לצחוק מבלי להפסיק. הישרתי את מבטי אליו במבט זועם מה שגרם לו להפסיק לצחוק, הוא קם התקרב אליי ואני התרחקתי עד שגבי נשען על הארון וכבר לא היה לי לאן לברוח. שתי ידיו נשענו על הארון וראשי בינהן, הוא כופף את ראשו ולחש לאוזניי ״אם זה היה קורה תאמיני לי שלא היית שוכחת״.
הקלה התפשטה בגופי כשגיליתי שלא עשיתי שטויות מתוך שכרות.
״אז למה אני פה ?״ הפנתי את מבטי אליו והסתכלתי ישר לתוך עיניו המהפנטות.
הוא תפס את צאוורי וקירב את פני אליו שאפילו דף לא יוכל להכנס ביננו, ״ הלוואי ואני בעצמי הייתי יודע״ הוא אמר בזמן שהסתכל על שפתיי ונשם בכבדות. וכאילו מאלוהים פתאום הפלאפון שלי החליט לצלצל ולהציל אותי מהסיטואציה המביכה הזאתי. ישר הוא התרחק ואני מיהרתי לגשת לפלאפון השם ״מאי הזונה״ התנוסס על המסך לצד תמונה מביכה מאוד של שתינו.
״הלו״.
״איפה את ?!!?, תגידי יש לך משג כמה אני דאגתי לך״ , ובזה הרגע הצטערתי שעניתי לה וכנראה גם איבדתי את השמיעה.
״שלחתי לך הודעה מאי, הכל בסדר אני תכף אהיה בבית ואדבר איתך״ אמרתי וניתקתי ישר כדי שלא תתחיל לשאול שאלות שלי בעצמי אין תשובות עליהן. הסתובבתי לכיוונו וראיתי כי הוא כבר לבוש ומאורגן בזמן שאני עדיין לבושה בבגדים שלו.
״בואי, אני אקח אותך לבית״ הוא אמר בזמן שהתקדם לכיוון הדלת. הסתכלתי עליו ואז על עצמי
״ככה?״ שאלתי והצבעתי על החולצה והבוקסר שעשו טובה שהסתירו משהו. הוא הסתובב לקח שמיכה התקדם לכיווני עוטף אותי, ״זה במילא נסיעה של כמה דקות וכבר תהיי בבית, אין פה משהו שלא ראיתי כבר״ הוא מחזיק את ידי ומאיץ בי להתחיל ללכת לכיוון היציאה.
הנסיעה הייתה שקטה מלבד השירים ברדיו שהתנגנו ברקע, כשהגענו לבניין שלי הוא אפילו לא הפנה את מבטו אליי הרגשתי זולה והדבר היחידי שרציתי זה להסתגר בחדר ולבכות. הורדתי את השמיכה וזרקתי אותה למושב האחורי, פתחתי את דלת המכונית וידו תפסה את ידי. הסתובבתי לכיוונו הוא הסתכל ישר לתוך עייני, אח העיינים האלה בקלות יכלתי לטבוע בהן. הוא לקח את השמיכה והושיט לי אותה בחזרה ״שימי את זה״ הוא אמר ושחרר את ידי מאחיזתו.
״הלוואי והייתי מבינה אותך״ לחשתי ויצאתי במהירות, רק כשנכנסתי לבניין שמעתי את המכונית שלו נוסעת ומתרחקת וידעתי בליבי שכמו שהמכונית מתרחקת כך גם הקשר המוזר הזה שהיה ביננו.
עליתי לבית ונכנסתי ישר לתוך חדרי, מתרסקת על המיטה ובוכה את חיי.