מי רוצה להיות מלך?!

מה קורה עם הנסיכים שהיפורין מחפש...

איילין קפצה מהרצפה החורקת אל המיטה השבורה, נאנחה ותפחה על בטנה המקרקרת שלא ידעה אוכל כבר מספר ימים. כאשר אחיה הלכו לאסוף מהשוק את הירקות  שנשארו שם – היא העדיפה להישאר בבית עם הרעב הקשה כי מבחינתה חוסר הכבוד שבאיסוף שאריות היה ממש מבזה. ענייה של איילין נעצמו מאליהן וגופה התחיל לרעוד מחולשה היא הרגישה שהכול מסתובב ובפעם השנייה שפקחה את ענייה מצאה את עצמה בבית חולים כשאח קשוח במדים הזריק לה אוכל דרך הווריד. "התעוררת, יופי. אחייך נמצאים פה בחוץ, הם דואגים לך כשאת צריכה לדאוג לעצמך, ילדה, את הגעת לתת- תזונה, את יודעת מה זה? זה צעד אחד לפני אנורקסיה. תדאגי לעצמך ילדה" אמר האח ואיילין הנהנה בלי הפסקה עד שקרא לאחיה והלך.
"איילין, דאגנו!" אמר ג'וני, "ממש" אמר מיקי. "איפה ארתור?" שאלה איילין "מתווכח עם המזכירה.." ענה ג'וני "השארנו את אלון בבית" "תיארתי לעצמי" " את מסוגלת לקום?" שאל, היא ניסתה להתרומם וכלום לא קרה. "לא" "אהה, פחדנו שקרה משהו רציני והרופא אמר תת תזונה אז חשבנו שזה כלום אבל אם את לא מסוגלת לקום אז..." "אל תדאג, תוך שעה שעתיים זה יעבור לי" אמרה לו וניסתה לחייך, היא לא כעסה אבל היא ידעה שהם דואגים לתשלום יותר מאשר לה.
לפני שנתיים אבא שלהם מת ואמא שלהם כיסתה את ההוצאות בדוחק עד שנאלצו לעבור דירה לאיזה חור נידח שם הם גם לא למדו והמקום היה מלא מחלות עד שלפני חצי שנה אמא שלהם מתה. למען האמת הם לא היו כל-כך מסכנים יחסית לשאר הילדים כך שגם חברים לא ממש היו להם. אם לפני שנתיים הייתה איילין צוחקת על אחיה שהאמינו שיש חייזרים כעת היא צחקה עליהם שהאמינו  שיש אנשים טובים בעולם. אישה ניגשה אליה "אין לכם כסף לשלם על הבית חולים?" שאלה, היא הרכינה את ראשה, האישה הלכה ואחיה הגיעו. "היא שלמה עליך!!" קפץ ג'וני, "אמרנו לך שיש  אנשים טובים בעולם!" היא צחקה "אתם גם אמרתם שיש חיזרים שחיים בנינו.." 'טוב, אולי יש..' חשבה. עכשיו היא תאמין להכל!

בבית ספר בצרפת היה על כל התלמידים לעשות עבודת שורשים מעמיקה.. למען האמת איש לא עשה את העבודה לכן מנהל בית הספר התערב בדבר ואמר שמי שלא יעשה את העבודה לפי דבריו של המורה יושעה לאלתר. כעת הגיע תורה של נינה, היא נעמדה מול הכיתה והקריאה: שמי נינה קריסטל, או פינר- כפי שאתם מכירים אותי. אני לומדת בכיתה זה ואני בת 13 נולדתי בשלישי באפריל ואני מאומצת, נולדתי ככל הנראה בהולנד או גרמניה, זה לא ברור, והונחתי על מפתן בית יתומים עם עוד 11 תינוקות נוספים באותו יום, בסל היה רשום את שמי ואת התאריך שבו נולדתי ולאחר חודשים באה אימי - אליס פינר, ואימצה אותי, אימי גם יתומה ולכן אין לי משפחה מלבד אימי.. אין לי שולשלת ולא כלום- -" דבריה נקטעו עקב חמת אפו של המורה "חצופה! איך את מעיזה לזלזל בי ככה! מבחינתי תסעי לגרמניה ותחפשי את שורשיך! לכי למנהל ותגדי לו את מה שקראת בפני!". כן, כך סולקה  נינה, התלמידה המצויינת, מבית הספר. לא רק שנינה לא כעסה על כך אלא חשבה שהמנהל צודק ובושה בעצמה..
בבית יתומים בין גרמניה להולנד נשמעה דפיקה בדלת. ילד בן 7 הופקד לדאוג למי שזה לא היה בדלת " המנהלת אמרה שאין לנו אוכ- -"  בא לומר הילד אך הופתע לראות נערה ואם לבושות במיטב הבגדים של האופנה האחרונה, "כאן זה בית הילדים הנטושים לפי מרדו,נכון?" שאלה  הגברת והילד הנהן, עדין לא מסיר את מבטו מבגדיהן, "האם אוכל לדבר עם המנהלת?" המנהלת שמעה את דבריה והתרוממה באנחה, היא הזמינה את שניהן למשרדה. דניאל ושתי חבריו הטובים ציטטו להן בהתרגשות.  "זאת נינה ולפני 12 שנה היא הגיעה לבית היתומים הזה עם 15 ילדים נוספים, בהתחלה באו 12 ואחר כך נוספו עוד 3 שידעתם שהם קשורים רק בגלל צורת הכתיבה שהיתה זהה. תקני אותי אם אני טועה, אך אתם טוענים  שהפרטים היחידים הידועים לכם זה את שמותיהם ואת תאריך לדתם, נכון?" המנהלת הינהנה הוסיפה "והיו מעטים שהיה כתוב כי הם אחים והתחשבנו בזה."  גב' פינר המשיכה "את יודעת, אני עשירה, לפני כמעט 12 שנים לקחתי מכאן את נינה ונבטחתי שאתן לה את החינוך הטוב ביותר שאוכל לתת, רשמתי את נינה לתיכון מיקצועי שרק מעטים מתקבלים לשם, היה עליהם בתור עבודה לכתוב על אילן היוחסין שלהם. איך מכיוון שבית היתומים אינו מספק מידע על הוריה הביולוגיים של נינה, אין לה דרך לעשות את העבודה ולכן סולקה מבית הספר " המנהלת היתה חסרת אונים מול מבטה של הגברת  והסבירה שאין לה שום מידע שיכול לעזור והציעה שישארו לארוחת צהריים. דניאל מיהר לקרוא לקלרה וסיפר לה כל מה ששמע.
"פססט, נינה!" נינה הסתובבה וראתה את דניאל וקלרה מסמנים לה לבוא. הם ערכו הכרות בגרמנית עילגת (מתברר שאמא של נינה גרה בהתחלה בכלל בגרמניה..) וקלרה ודניאל סיפרה על היפורין ועל האיטלקית שלו ועל כך שהוא מחפש את 16 הילדים 'האבודים' והוא מאמין שהם נסיכים ממימד אחר ועוד. "בעניי זה מעניין" הודתה נינה "ואיכשהו זה לא נשמע מטורף כל-כך" ואז לנינה עלה רעיון מטורף ולאמא שלה עלה רעיון מטורף באותו רגע.                "אמא, תקשבי יש לי רעיון" אמרה נינה "גם לי יש איזה רעיון" אמרה אמא של נינה הן הלכו לצד וגברת פינר דיברה איתה בלחש, מצביעה על שולחן האוכל ועל המנהלת, נינה הנהנה ומחאה כף ואז סיפרה בלחש את הרעיון שלה. גב' פינר קראה קריאת הפתעה, דניאל וקלרה החליפו מבטים. נינה דיברה עם הרבה תנועות ידים והצביעה בערך ארבע או חמש פעמים על הילדים שהציצו עליהן מחדר האוכל. לבסוף אחרי כמעט עשרים דקות נראה שהגיעו להסכם כלשהו וגב' פינר הינהנה וצעדה ברישמיות אל עבר המנהלת וביקשה לדבר איתה. הן היכנסו למשרד הדל וגב' פינר החלה לדבר: "אני החלטתי לתרום למוסד זה כ- 20,000 ₪ וארצה גם לאמץ 2 ילדים מסויימים, וכמובן, גם עליהם אשלם ביד הולמת. אתן לך גם פיקדון של 200 שקלים ובתמורה תודיעי למר היפורין עלי ותתני לו את המספר שלי, כן אני יודעת עליו, ואם אחד הילדים שמר היפורין חיפש יוחזר לכאן תודיעי לי."
וכך, בלי שום התארגנות קודם לכן, הועברו דניאל וקלרה מבית היתומים לביתם הגדול של גב' פינר שבצרפת. "כעת" אמרה גב' פינר לילדים לאחר שנחתו בצרפת "אנחנו צריכים למצוא לשלושתכם בתי ספר מתאימים.." חתיכות שדניאל היה בטוח שיהיה קשה למצוא להם בית- ספר הם מצאו תוך שבוע. לקלרה ודניאל בית ספר לדוברי גרמנית ולנינה בית ספר אחר בו קיבלה מילגה כבר לפני 4 שנים...למרות קלרה היתה בכיתה ו' ונינה בכיתה ז' ודניאל היה בכיתה ח', הם היו החברים הכי טובים.