Who Am I - הסיפור מושהה

~1~

עננים כהים כיסו את השמיים האפורים, עלים כתומים-אדומים התעופפו ברחוב והעצים איימו להנתק ממקומם.
משב רוח עז חבט בפניה של ליילה ברגע שפתחה את דלת הג'יפ השחור שלה ויצאה מרכבה.
היא הסתכלה על הבית שעד לא מזמן היה רק חולות וכמה גרוטאות והבעה ריקה הייתה על פניה.
היא לא ידעה איך היא מרגישה, שמחה על כך שמתחילה את חייה החדשים במקום חדש, שונה כל-כך מחייה הישנים או עצב וחסרון על כל החברים שהיו לה בחייה הקודמים, העבודה המדהימה שלה, המשפחה שלה...
ליילה הרגישה שהמחשבות לא מטיבות עימה ונענעה את ראשה כדי להעיף אותן.
היא טרקה את דלת הג'יפ ולחצה על הכפתור בשלט שנועל את הרכב.
בצעדים כבדים אך בטוחים ובגב זקוף התקרבה אל הבית, עקביי נעליה נוקשים בכביש האספלט הרטוב קלות מגשם שכבר החל להתייבש.
היא הרימה את צרור המפתחות הקטנטן שלה ודחפה את המפתח המתאים בחור המנעול של השער הגדול. השער חרק מעט כשפתחה אותו ומתוך אינסטינקט טבעי היא העיפה מבט הצידה לראות אם מישהו מסתכל עליה.
כשראתה שאין נפש חיה ברחוב היא נכנסה אל תוך השער וסגרה אותו אחריה.
היא הביטה בדשא הרטוב שסביבה, בפרחים שהגנן ששכרה שתל לא מזמן ובעצי הפרי הרועדים מקור.
לבסוף, הרימה את עיניה לבית הניצב מולה.
היא סרקה את שלוש מדרגות הכניסה, את דלת הבית הלבנה והצחורה, את המרפסת הקטנטנה בכניסה, את שולחן הקפה השקוף ואת שתי הכיסאות שהונחו מצידו, את הגג האדום שנראה בדיוק כמו בסרטים.
הכל בעצם היה נראה כמו בסרט, היא בעצמה לא האמינה שזו המציאות.
אחרי שעלתה את מדרגות הכניסה בחשש, היא בחרה מפתח נוסף מהצרור ופתחה בעזרתו את הבית.
השקט צרח לה באוזניים. היא נענעה שוב את ראשה, מנסה להתעלם מהלבד שנמצאת בו.
היא צעדה אל תוך הבית, סוגרת את הדלת מאחוריה בלי להפנות את גבה אל החלל המאיים.
היא הבטיחה לעצמה שלא תעשה את זה, היא לא תכניס את פחדיה הישנים אל חייה החדשים.
היא עצמה את עיניה שניות ארוכות ונשמה עמוק, כשפתחה אותן החליטה עם עצמה בפעם האלף ואחת, שלא משנה מה, היא לא חוזרת לעבר.
היא התבוננה בחטף ימין למטבח ושמאל לסלון והחליטה לעלות במדרגות אל חדרי השינה.
חדר השינה הראשון שנכנסה אליו היה חדר שינה בגודל ממוצע, עם מיטת יחיד, שידה קטנה וארון צר. היא נשמה עמוק, מסלקת מחשבות שוטות שחדרו לראשה שוב ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת בשקט.
חדר השינה השני היה גדול יותר, רחב יותר ומלא ביותר רהיטים.
הייתה בו מיטה זוגית ענקית שנראתה מפנקת במיוחד, בשני צידיה היו שידות קטנות ותואמות. לשמאלה היה ארון רחב שמבלי לפתוחו הבינה שהוא מכיל מגירות, מדפים ותלייה. לידו תלויה הייתה מראה צרה וארוכה.
לימינה הייתה דלת נוספת, אך פתוחה, שאפשרה לה לראות את תכולתה- שירותים קטנים, כיור ואמבט.
היא התקדמה בצעדים קלושים וישבה בעדינות על קצה המיטה, סוקרת את החדר שוב.

"אז מחר בתשע בבוקר? כן כן זה מעולה!" ליילה מצאה עט בין כל הבלאגן וכתבה את השעה על הקרטון המונח על מיטתה.
השעה הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת ובטנה החלה לקרקר אך היא הייתה בלהט הרגע והחליטה עם עצמה שהיא לא עוצרת עד שהיא פורקת את כל הדברים שלה.
למען האמת, היא לא לקחה איתה הרבה מלכתחילה.
היא ניתקה את השיחה והכניסה את הפגישה שקבעה זה הרגע ליומן בנייד שלה, מציינת את השעה והמיקום.
היא חייבת למצוא עבודה. בלי עבודה מסודרת היא לעולם לא תוכל להתחיל מחדש.
צלצול בדלת קטע את מחשבותיה והגביר את דפיקות ליבה. היא רצה במורד המדרגות בחשש רב והציצה בעינית הדלת, אך מלבד שיער היא לא ראתה דבר, האדם שעמד מאחוריי הדלת הוריד את מבטו לרצפה ובכך מנע ממנה לזהות אותו.
היא פתחה חצי דלת בזהירות רבה. האדם שמולה הרים את עיניו והיה נראה ששניהם מופתעים.
היא סרקה אותו מכף רגל ועד ראש. הוא נעל נעליי סניקרס שחורות שהתאימו באופן מופתי למכנסי הג'ינס שנחו על מותניו, את חזהו כיסה סווצ'ר עבה אפור ועליו טיפות כהות מהגשם שהחל לרדת.
היא הגיעה אל פניו והתבוננה בזיפים השחורים שעטרו את סנטרו, לחייו ושפמו. הם השתלבו באופן מושלם עם השיער השחור פחם שלו.
ברגע שעיניה נפגשו בעיניו הירוקות רטט עבר בגופה. היא הרגישה איך לחייה מאדימות ברגע שהבינה שהוא סורק אותה בדיוק באותו אופן.
היא נשארה באותו לבוש מהבוקר, עם הג'ינס הצמוד והסריג העבה רק עקביה הדקים הוחלפו בזוג גרביים פרוותיות.
"היי" הוא היה הראשון ששבר את הדממה
"היי" ענתה לו בקול מובך
"בדיוק חזרתי מהעבודה וראיתי את הרכב שלך חונה ממול. הייתי חייב לבדוק מי זה אותו אחד שעבר לגור לידי, אני כבר 5 שנים גר פה לבד" אמר הוסיף למשפט האחרון גיחוך קל.
"5 שנים? בן כמה אתה?" השאלה יצאה מפיה עוד לפני שחשבה עליה. דבר הגרם לחייה לבעור שוב מבושה.
הוא צחק בקול הפעם "26"
כשהיא לא ענתה, הוא שאל בעצמו "ואת?"
"24" מלמלה. איך הם התחילו לדבר בכלל? היא החליטה שלא תבלוט יותר מדיי! וכבר ביומה הראשון היא מתיידדת עם שכניה.
"אז מה? עברת לכאן לבד?" שאל
"כן" ענתה קצרות "למען האמת אני בדיוק מתמקמת אז .."
"אני מבין. רק רציתי להגיד ברוכה הבאה" הוא חייך, אבל היא ראתה שכבר הספיקה לפגוע בו "בכל אופן, אני פה אם תצטרכי משהו, בדיוק בבית ליד"
היא חייכה כאות תודה וסגרה את הדלת אחריו. היא הציצה בעינית וראתה אותו עומד שם, עם הפנים לדלת הסגורה עוד שניות אחדות לפני שהסתובב והתחיל ללכת בתוך הגשם שהתחזק.
"חכה!" היא פתחה את הדלת וצעקה נפלטה מפיה. הוא הסתובב אליה, מצמצם את עיניו לנוכח הטיפות החדות שעפות עליו "אל תלך בגשם. אתה יכול לחכות כאן עד שיפסק"
המילים יצאו מפיה למרות שמוחה ניסה למנוע מהם להישמע.
הוא חייך ורץ בריצה קלה אל תוך הבית. היא לא ידעה למה הזמינה אותו להיכנס לביתה, הרי הבית שלו לא רחוק. הוא יכול לרוץ אליו, להתקלח ולהחליף לבגדים חמים בלי שום בעיה.
חיוך ביישני עלה על פניה ברגע שחשבה עליו מתקלח, לחייה בערו בפעם השלישית בחצי השעה האחרונה.
"תודה" אמר כשחלץ את נעליו ונכנס לתוך הבית הנקי והחם.
"בכיף" חייכה אליו "למען האמת, אין לי שום דבר חם להציע לך לשתות.. אבל יש לי שמיכה אם אתה רוצה להוריד את הסווצ'ר שלך"
במחשבה שנייה, אוליי היא לא הייתה צריכה להגיד לו להתפשט. "כלומר, שלא תתקרר, אני מתכוונת" היא אמרה במהירות
הוא צחק בקול, גורם לה לעלות גם כן חיוך על פניה
"תודה, זה יהיה נהדר" ענה, תוך כדי שפשט את הסווצ'ר מעליו. חושף חולצת טריקו שחורה שהבליטה באופן מזיל ריר את שריריו.
אחרי שבהתה בו מספר שניות, ליילה העירה את עצמה ועלתה במהירות להביא את השמיכה מחדר השינה שלה. כשירדה, הוא כבר ישב על הספה ושיחק בנייד שלו.
"את גרה פה לבד?" שאל בהרמת גבה
"כן" היא עשתה את עצמה מסדרת כמה דברים בכניסה לבית, לא יוצרת קשר עין
"למה עברת לכאן? ועוד לבד?"
"אני יכולה לשאול אותך בדיוק את אותה שאלה"
"ואני אענה לך עליה בשמחה" אמר והישיר לה מבט רציני "אבל אני שאלתי קודם"