Who Am I - הסיפור מושהה

~5~

היא שכבה במיטה, ראשה קבור הכרית והדמעות לא פסקו.
היא כל-כך התגעגעה למה שלא הכירה, זה אפילו לא נשמע הגיוני.
הפלאפון שלה לא הפסיק לצפצץ, מסמן על הודעות חדשות שמגיעות, אך היא התעלמה מכולן.
אחרי שהיא שכבה כך קרוב לשעה היא קמה ונכנסה למקלחת, מחליטה להתרענן ולהירגע.
היא פשטה את בגדיה ונכנסה תחת זרם המים החם, שוטפת מעליה את כל היום המטורף הזה.
את הבוקר הספורטיבי שחלקה עם ג'ייסון, את השיחות הבלתי פוסקות בעבודה, את הלחץ על מועד ההשקה המתקרב, את הכאב על מה שחוותה אך איננה זוכרת עוד ואת השאלה שמהדהדת לה בראש ללא הפסקה - האם תחווה בכלל?

היא יצאה מהמקלחת, עטופה בחלוק ופסעה לעבר חדרה. תוך כדי שהחליפה לפיג'מה נעימה הנייד שלה צלצל, מראה על שיחה נכנסת. היא התכופפה אליו ובדיוק השיחה התנתקה. הצד התריע על 20 הודעות חדשות ו5 שיחות שלא נענו, כולן מג'ייסון.
היא התקשרה אליו ושמה על רמקול, בצלצול הראשון הוא ענה.
"ליילה!" צעק "למה את לא עונה ?? הרגת אותי מדאגה"
"מצטערת" התנצלה בקול צרוד מהבכי
"לא רציתי להציק לך, אבל כשראיתי שאת לא עונה ממש דאגתי!"
"סליחה"
"אני יכול לבוא?"
"אוקיי" מלמלה
"אז תפתחי לי, אני בחוץ"
היא ניתקה ויצאה מהחדר, הולכת לכיוון דלת הבית.
"כמה זמן אתה כבר יושב פה?" שאלה כשפתחה את הדלת וראתה אותו יושב על הרצפה הקרה, שעון על הקיר המחוספס
"שעה, פחות או יותר" אמר בהרמת גבה, גורם לה לחייך
הוא נעמד והתקרב אליה
"הדאגת אותי, את יכולה בבקשה לספר לי מה קרה שם?"
היא זזה מהדלת, והוא נכנס לתוך הבית.
הם נכנסו למטבח והיא מזגה להם שתי כוסות יין אדום
הוא התיישב על הכיסא מסביב לאי שבמטבח ובחן כל צעד שלה, היא עשתה הכל באדישות יתרה.
היא התיישבה בכיסא לידו ולגמה מהכוס ראשונה.
"אני חושבת שאתה צריך קודם לשתות לפני שתשמע את מה שיש לי להגיד"
הוא לגם גם כן וכתגובה היא סיימה את גביע היין שלה בשני שלוקים נוספים, גורמת לו לפעור את עיניו
"עד כדי כך?" שאל
"לגמרי" היא מזגה לעצמה עוד כוס
הם ישבו בשקט, בלי להגיד מילה עוד מספר דקות נוספות, בגביע השלישי שלה והשני שלו היא הרגישה מספיק משוחררת כדי להתחיל לספר.
"לפני שנתיים..-" התחילה לומר והתחרטה "לא. שנה שעברה..-" שוב משהו לא הסתדר לה והיא סיימה את הכוס השלישית, מוזגת כוס רביעית
"אני חושב שכדאי להפסיק עם זה" הוא לקח לה את הגביע מהיד
"אני חושבת שכדי שתשמע את מה שיש לי להגיד אני חייבת את זה" היא רכנה אליו כדי לקחת את הגביע והרגישה את ראשה מסתובב, היא לקחה ממנו את היין שלה ולגמה עוד שלוק מכובד, הוא נאנח בקול
"שנה שעברה נולדתי מחדש" אמרה במהירות, גורמת לו להרים גבה בחוסר הבנה "אני הייתי שנה בשיקום בבית חולים ורק לפני חודשיים שוחררתי"
ג'ייסון היה כל כך המום מהמצב שהוא לא יכל להגיד מילה
"אני לא יודעת להגיד מה קרה ואיך כי לא סיפרו לי כלום. פשוט יום אחד התעוררתי בבית החולים, בחדר לבן וריק מאדם, כשמכשיר חמצן מחובר לי לאף, צינורות מוזרים לידיים ומכשיר דופק לחזה.
לא לקח הרבה זמן עד שנכנסה אחות לחדר וצעקה - 'היא התעוררה' תוך רגע נעמדו סביבי שלושה רופאים ועוד שתי אחיות והסתכלו עליי המומים.
"אחרי שעשו לי בדיקות בלי סוף והתעלמו מכל שאלות ה-'איפה אני' ששאלתי בלי הפסקה, אחת האחיות טרחה להסביר לי שהייתי חסרת הכרה במשך חמישה חודשים, הם לגמרי לא נתנו לי סיכוי לחיות אבל הם לא יכלו לנתק אותי מהמכשירים אחרי זמן קצר כזה. אתה מבין? אם רק הייתי נשארת ככה עוד כמה חודשים יכול להיות שלא הייתי יושבת ומדברת איתך עכשיו" היא הסתכלה עליו בעיניים נוצצות מדמעות. הוא היה שקוע בדבריה, פיו רפוי ועיניו הביעו תדהמה
"הייתי צריכה להישאר שם במשך שבעה חודשים שלמים כדי שהם יהיו בטוחים שהכל בסדר איתי, שבעה חודשים שהייתי שם לבד, מתעוררת לבד וישנה לבד, אוכלת אוכל מגעיל וחסר טעם לבד, צוחקת ובוכה לבד, הייתי בודדה במלוא מובן המילה. אחרי שהתחננתי לאחד הרופאים שיספר לי מה קרה, הוא סגר את הדלת, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
הוא סגר את הדלת של החדר שלי, התיישב בכיסא לידי, הכיסא שתמיד היה ריק ממבקרים, הסתכל לתוך עיניי ואמר לי בקול שבקושי יכולתי לשמוע שלפני חצי שנה הם מצאו אותי מחוץ לבית החולים, זרוקה בכניסה, חסרת הכרה. אחרי שראו שאני בחיים הם התחילו לבדוק מה קרה לי ולמה בעצם אני לא מתעוררת.
הוא אמר לי שהם בעצמם לא יודעים מה קרה לי ואיך הגעתי לשם, גם השוטרים לא הצליחו למצוא קצה חוט והחקירה נסגרה כי אני בעצם בחיים. הבנת? זה לא באמת משנה מי ניסה להרוג אותי כי הוא לא הצליח" היא גלגלה עיניים והמשיכה, מוזגת לה כוס חמישית מבקבוק חדש כמובן, כי זה כבר נגמר
"הם ניסו לעזור לי עד כמה שאפשר, אבל הזכרון לא חזר אליי. אני לא זוכרת כלום. אני התעוררתי שנה שעברה ולא ידעתי שום דבר על עצמי. היו לי הורים? אחים? מי הם היו? איך הם נראו? היו לי אחיינים? היה לי בן זוג? מה אהבתי לעשות בזמני הפנוי? כלום! הראש שלי היה ריק.
הרופא הנחמד אמר שהם חושבים שזאת הייתה תאונת פגע וברח, אבל לפני שהבן אדם ברח הוא דאג להביא אותי לבית החולים, כדי להרגיש טוב עם עצמו. הם חיפשו במצלמות ומצאו שבאותו היום, עשר דקות לפני שמצאו אותי ברצפה, הגיע אדם והניח אותי שם. ראיתי את הצילומים, זה היה מזעזע! הוא לבש שחור וכיסה את פניו בצעיף שחור, הם חושבים שהוא היה שלי בכלל, הוא הרים אותי ופשוט הניח אותי על הרצפה, כאילו אני איזה שקית זבל וברח. לפני שלושה חודשים הם שיחררו אותי לדרכי, עם עיניים דומעות. נקשרנו אחד לשני, מבחינתם זה נס שבכלל נשארתי בחיים. אותו רופא נחמד שסיפר לי את מה שקרה אמר לי להמשיך הלאה. לפתוח דף חדש במקום חדש ופשוט להתחיל את החיים שלי מחדש, כי אין דרך אחרת. אני נמצאת כרגע לבד וזאת הברירה היחידה. אז זה מה שעשיתי. עבדתי בהתחלה בבית החולים שהציל את חיי בלי הפסקה, הייתי אוכלת שם, ישנה שם ועובדת שם, לא היה לי מקום אחר להיות בו.
כשהרווחתי קצת כסף כדי להשכיר דירה הלכתי לבנק ושם גיליתי שמסתבר שיש לי כבר חשבון בנק והוא מונה כמה מאות אלפים.
כששאלתי איך הגיע לי כל הכסף הזה לחשבון לא הייתה להם תשובה ברורה לתת לי, הם אמרו שבמשך שנה ושלושה חודשים הפקידו לי בחשבון כסף, כל פעם סכום אחר, מחשבון אחר שכמובן שהם לא יכולים להגיד לי, הסכום הזה צבר ריבית וזאת התוצאה.
"אני בטוחה שהתעייפת, אני בסוף. באותו הרגע החלטתי לעשות את הצעד הכי נועז שאפשר וקניתי את הבית הזה, רחוק מכל מה שעבר עליי בעיר, רחוק מכל האנשים שלא הכרתי"