Summer love

פרק 20

פרק 20:
״וזה מה שרוז הימלטון קנתה לי,״ אולסי אמרה בהתרגשות מסתכלת על שמלה ורודה צמודה שהיא שמה עין עליה זמן רב. רק הסתכלתי עליה בחשד. אם מה שאני חושבת נכון, אני באמת אשבר.
״אל את בסדר?״ היא שאלה מנופפת בידיה מול עיניי. הנהנתי בראשי והיא המשיכה בפתיחת המתנות.
״סוודר, באמת?!״ היא אמרה בקול מריר ״אפילו אין פתק החלפה! שימי את זה במתנות שלתרום למישהו.״
ושמתי את זה בערמה שהיא אמרה לי.
פתחתי עם אולסי את כל המתנות שהתחלקו לשלושה ערמות; לתרום, להחליף, להשאיר. היא נראתה מרוצה לאחר שפתחה את הכל וכשהיא הסתובבה שמתי לב שהבייביליס שלה נשאר, כלומר היא לא התקלחה, כלומר היא לא הייתה בבית. אולסי לא תוותר על מקלחת כל עוד היא בבית אלא אם היא חוזרת ממש מאוחר. חייכתי אליה כאילו הכל כרגיל. היא אמרה שהיא נכנסת לשירותים ובינתיים חיטטתי לה בחדר. לא בסדר מצידי אבל המטרה מצדיקה את האמצעים. ואז היא קיבלה הודעה. קראתי אותה. מישהו קרא לה לבוא למקום מסויים שלא זיהיתי את שמו בשעה ארבע וחצי. השעה הייתה ארבע. כשהיא יצאה המשכתי להתנהג כרגיל. כמובן שהיא ראתה את ההודעה בפלאפון והתחילה לשחק את עצמה עייפה. אמרתי לה שאני הולכת. התחבאתי מאחורי הבית שלה ואחרי חמש דקות ראיתי אותה יוצאת. עקבתי אחריה. היא עלתה על אוטובוס ופחדתי שיזהו אותי אז שמתי כובע והכנסתי את כל השיער לבפנים. למזלי אולסי בכלל לא הסתכלה כך שהיא לא שמה לב שהבגדים שלי אותו דבר. ישבתי במהירות בשורה הראשונה והוצאתי עליונית מהתיק למרות שהיה חם בטירוף, לא רציתי שהיא תזהה את הבגדים שלי.
אחרי חצי שעה היא ירדה, וירדתי אחריה. הלכנו הרבה, אולי שעה שכבר התעייפתי וחשבתי שכדאי ללכת. אבל אז ראיתי, אולסי נכנסה למקום שבו חטפו אותי. ידעתי משם את הכל. חזרתי לאוטובוס הבא במהירות כשכל גופי רועד.
*******
יום למחרת נפגשתי עם אולסי בבית שלה בעשר, ההורים שלה לא היו בבית. נכנסתי עצבנית במיוחד.
״איפה היית אתמול?״ שאלתי. רציתי לתת לה צ׳אנס אחרון לספר לי הכל. היא הביטה מבולבלת סביב.
״במרפאה-״
״שקרנית!״ קטעתי אותה בצעקה ״את עובדת עם האנשים שחטפו אותי?! כל הזמן הזה חשבתי שזאת מרי, אבל זאת היית את?!״ המבט התמים שעל פניה הפך למרושע. היא הסתכלה אליי במבט רצחני.
״זה באשמתך!״ היא צעקה מצביעה עליי. ישבתי שם מסמנת לה לשבת גם.
״תספרי לי הכל!״ דיברתי בטון מאיים ורציני. היא הנידה בראשה.
״אני לא מספרת לך כלום!״ היא צעקה חזרה. תפסתי את הידיים שלה וסובבתי אחת מהן, לא לגמרי אבל כדי שתחוש קצת כאב.
״תספרי לי,״ כמעט בכיתי. היא הנהנה והתיישבה לידי. ישבתי במרחק ממנה. נגעלתי ממנה. היא גרמה לי לסמוך עליה ובסוף אני מגלה שהיא בוגדת.
״לא פגשתי אותך במקרה, האנשים האלה התקשרו אליי וסיפרו לי שהבת האמיתית של ההורים שלי נמצאת פה-״
״את ידעת?״ שאלתי בהפתעה ״רגע, את מאומצת?״
היא הנהנה.
״תני לי להמשיך. שנאתי אותך. כל יום ההורים שלי בכו על כך שהם איבדו את הבת שלהם, שאמורה להיות מוצלחת וטובה ויפיפייה. שנאתי אותך כל כך. רציתי לנקום בך על כך שההורים שלי אהבו אותך יותר ממני. אז קפצתי על ההזדמנות והסכמתי לשתף פעולה. האנשים האלה עקבו אחרייך ומסרו לי את המידע שאת מבלה שם הרבה. ביקשו ממני להתחבר אלייך, לקשור איתך קשר כדי שתסמכי עליי ובבוא היום תספרי לי על התוכנה של אבא שלך.
״אחר כך גיליתי שאת מכירה את מייק, ומייק סיפר לי כמה את מדהימה. שנאתי אותך יותר כי אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת אותו. שיקרתי לך כדי שתמשיכי לחשוב שאני חברה שלך כי הרי זה התפקיד שלי. הייתי צריכה גם להפריד אותך ממייק. לא ידעתי למה אבל אהבתי את הרעיון כי אהבתי את מייק. באמת אהבתי אותו. אמרתי למרי שהיא יכולה לסחוט אותך אבל אם היא תגלה לך שזה רעיון שלי זה הסוף שלה. ואז באמת התחלתי לאהוב את ג׳ייסון וגם הוא אהב אותך. לא אותי. שנאתי אותך שביקשתי מהאנשים שיחטפו אותך כבר ונגמור עם הסיפור. ואז כל החברים המטונפים שלך נכנסו לסיפור-״
״שלפני כמה רגעים הם היו גם שלך.״ היו לי דמעות בעיניים. לאולסי לא היה מבט דואג ומרחם. היה לה מבט רצחני. שנאתי אותה גם עכשיו. אבל לא כמו שהיא שנאה אותי. הסתכלתי למטה בבושה. למרות שהיא זאת שצריכה להתבייש.
״את כלבה אמיתית!״ צעקתי לעברה ״אני אגלה להורים שלך הכל, עליי ועל מה שעשית-״
ואז היא תפסה את הידיים שלי. בעטתי ברגל שלה והיא נפלה לרצפה. ניסיתי לברוח אבל היא משכה אותי מהרגל.
״שלא תעזי כלבה!״ היא צעקה לעברי בעוד שהיא תופסת את הרגל שלי. זרקתי עליה ספר שהיה שם כדי שתעזוב אותי אבל הספר היה דק והוא פגע לה בגב. היה נראה שזה לא השפיע עליה במיוחד. הוצאתי את הפלאפון אבל היא תפסה אותי משתי הרגליים ונפלתי. הרגשתי את כל הגוף שלי נחבט ברצפה. כל הכאב התפשט וצרחתי. בכיתי. הכל כאב לי כל כך. בכיתי, אבל לא ויתרתי. משכתי לה את השיער למטה וכדי שזה לא יכאב היא התכופפה. ואז בעטתי לה בברך והיא נפלה. אבל היא עדיין תפסה לי את הרגליים.
״שלא תעזי!״ היא צעקה ולקחה את הטלפון שלה.
״סברין!״ היא קראה בצעקה לטלפון אבל בעטתי את הטלפון לצד השני. זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות. הצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלה וברחתי, אבל היא רדפה אחריי וקפצה עליי. היא נשכבה מעליי לא נותנת לי לזוז ואז שלפה משהו מהכיס שלה. זה היה סכין.
״אל תזוזי!״ היא צעקה. שמעתי בום חזק, ראיתי את אולסי נופלת. הסתובבתי אחורה וראיתי את שרלוט.
״מה את עושה פה?״ שאלתי בשמחה והשתחררתי מאולסי שנפלה עליי. חיבקתי את שרלוט.
״טוב הייתי בדרך לאולסי ובדיוק כשנכנסתי מהכניסה האחורית היא התקשרה אליי ושמעתי אתכן רבות, היא גם קראה לי סברין, אז נכנסתי לבפנים וראיתי אותכן הורגות אחת את השנייה, אז התחבאתי מאחורי הספה ובדיוק יצאתן החוצה ראיתי את אולסי מחפשת את האולר שתמיד יש לה בכיס ופשוט חבטתי לה בראש עם זה.״ אולסי החזיקה מין חפץ מוזר שאפילו לא ידעתי איך לקרוא לו. הודתי לה וברחנו משם. כולי רעדתי. כשנכנסתי הביתה התנהגתי כאילו הכל היה רגיל. לא רציתי להדאיג את ההורים שלי. הבאתי לי ושרלוט שתייה ועלינו למעלה. נעלתי את הדלת מוודא שאף אחד לא שומע.
״אני פשוט לא מאמינה עליה.״ קברתי את פניי בתוך פניי. שרלוט חיבקה אותי וניחמה אותי כאילו איבדתי מישהו. איבדתי חברה אבל בכל זאת, לא רציתי להמשיך בדיכאון הזה. אחרי רבע שעה שאני ושרלוט דיברנו וראינו טלוויזיה ההורים שלי דפקו על הדלת. פתחתי אותה והם הושיטו לי את הטלפון.
״מישהי רוצה לדבר איתך.״ אמא שלי תקעה בי מבט מבולבל ועניתי לטלפון. אמא שלי הלכה משם, היא האמינה שבן אדם צריך פרטיות.
״הלו?״ קראתי לתוך הטלפון.
״אלי-אליסון?״ זה היה הקול של אמא של אולסי. כלומר שלי. שמעתי את אולסי ממלמלת מאחורה משהו לא ברור. כנראה היא התאוששה מהמכה.
״כן?״ בלעתי רוק.
״אפשר לדבר איתך?״ היא שאלה בקול חרישי ועצוב מאוד ותקעתי בשרלוט מבט מבולבל וספקני.
הייתה שתיקה קצירה.
״כן ... אני מניחה.״ מלמלתי לטלפון.
״יופי, תוכלי לראות אותי יום חמישי באחת?״ היא שאלה וסיכמנו להיפגש בבית הקפה המקומי. ניתקתי את הטלפון ונתתי את אותו מבט ספקני לשרלוט.
״מה נעשה עם אולסי?״ היא שאלה בשפתיים קפוצות. משכתי בכתפיי.
״אני לא יודעת,״ אמרתי בחוסר אונים. הרגשתי בזמן האחרון עייפות מתמדת. הכל נראה לי יותר מדי. התאפקתי שלא לפרוץ בבכי, למרות שנראה לי שגם אם הייתי רוצה לא היו מספיק דמעות. בכיתי הרבה. שרלוט ראתה שאני מרגישה נורא אז היא חיבקה אותי.
״תודה שרלוט.״ לחשתי לה והסתכלתי למטה.
״קשה לך עכשיו, זה בסדר אני מבינה.״ היא אמרה בחיבה וחייכה חיוך מתוק.