breathing

פרק 6 - להוריד את החיוך

דואי ישב במושב המכונית בשקט, צופה באימו השקטה להחריד לשם שינוי, תוהה מתי זה יעלה.
''המורה שלך התקשרה היום.''
'שיט' דואי חרק שיניים ''היא אמרה לי שנעלמת באמצע היום.'' הוא שרט את כף ידו בעצבנות ואימו הזדקפה ''דואי!"
''סליחה..'' הוא הפסיק והיא נאנחה
''לא משנה, אבל תזכור שאתה יכול להגיד לי הכל, אני לא ישפוט אותך.'' דואי הנהן ונשען על החלון
''אמא התבלבלתי בפנייה.''
הם עברו את הבניין שלהם והמשיכו לנסוע ''אמא?"
''אנחנו לא נוסעים הביתה עכשיו דואי'' היא הסבירה בקצרה.
דואי לקח פוטר שחור שהיה תחוב בין שני המושבים ולבש אותו, לא היה לו אכפת לאן הם נוסעים, וגם לא היה לא אכפת שהפוטר היה גדול ממידתו בכמה וכמה מידות העיקר שגופו היה מכוסה, הוא שקע בתוכו מרגיש מוגן.
....

לאחר כמה דקות של נסיעה הרכב עצר, דואי הוריד את האוזניות והביט מבעד לחלון המכונית,הם היו באמצע מגרש חניה גדול שרובו היה תפוס במכוניות ''הגענו, בוא דואי'' אמרה אמא ויצאה מהמכונית ודואי מיד אחריה
''מה זה המקום הזה?" הוא שאל ואימו נשענה על כתפו
''מתנת יום הולדת'' היא מלמלה וצבטה את לחיו והביטה בטלפון
''אכשיו לאן אנחנו אמורים ללכת..'' הם התחילו ללכת בחניה לעבר הבניין ומכונית חנתה קרוב לדלת
''אמא בבקשה לא..'' דואי מלמל בתיסכול כשראה את הניצוץ בעיניים של אימו
''סליחה!" היא צעקה ונופפה אל האנשים שיצאו מהמכונית, גוררת את דואי אחריה (ה.כ. שכחתי לציין אבל אמא של דואי נראית ממש צעירה כמו בת עשרים וחמש , והיא קצת ילדותית כמו שאפשר לראות:))
''נו באמת..'' הוא מלמל ונגרר אחריה
''שלום!* התנשפות-התנשפות* אתם יכולים לעזור לנו?'' האב והבן זהובי השיער הביטו עליהם בתמיהה
''אני צריך ללכת, רוג'ר, אם אתם יכול לעזור להם אז תנסה טוב? אני אאסוף אותך בסוף היום.'' אמר האב וחזר למכונית, מתחיל לנסוע מהמקום
''אממ.. במה אתם צריכים עזרה?" הוא שאל באי נוחות כשראה את האישה היפה שנשענת על הנער המוזר ממולו
''אנחנו מחפשים כיתה כלשהי, אבל קצת הלכנו לאיבוד..'' היא חייכה אליו ודואי התפלל בליבו שהאדמה תבלע אותו
היא הסתכלה שוב בטלפון שלה ''אממ.. 2V"
''מה?'' התפלא רוג'ר
''למה שתהיי בכיתה כזאת?" לרגע אחת קמילה(השם של אמא של דואי) לא הבינה ואז חייכה בגיחוך
''אוי אתה מחמיא לי, אבל אני רק ההורה המלווה'' היא צחקה
''אממ.. בכל מקרה, אני יכול לקחת אותך לשם, אני יודע איפה זה..'' פנה לדואי ודואי חייך בהצלחה מנסה לרמות את הנער כמו כל השאר
''תודה לך!'' הוא הודה לו רוג'ר הנהן
''טוב ביי מיאמור(אהובי בספרדית) ניפגש בסוף היום'' קמילה בילגנה את שיערו של דואי ועשתה את דרכה חזרה למכונית
''בוא איתי'' אמר לו רוג'ר בחיוך ושניהם צעדו לבניין
''אתה יודע, אתה לא חייב לחייך אם אתה לא רוצה'' הוא אמר בפתאומיות ופניו של דואי נפלו
''למה אתה מתכוון?.." הוא מלמל
''לכולם במקום הזה יש בעיות וכל אחד פה יכול לראות שאתה מרמה, לא משנה כמה אתה טוב בזה'' דואי נשך שפתיים בתיסכול
''טוב..'' הם המשיכו ללכת רוג'ר תפח לכתפו של ירוק העיניים
''איפה הנימוסים שלי?(ה.כ. איפה הם באמת?😑)אני רוג'ר, אתה?" דואי הישיר אליו מבט לא שמח ולא עצוב
''דואי.'' רוג'ר הרים אליו את אגודלו(👍)
''אתה חדש נכון? אל תחשוש, יש לך את הגב שלי אם אתה צריך(עוד פעם ה.כ. באנגלית נשמע יותר טוב, You gat my back)
''זאת הכיתה'' הוא אמר והצביע על הכיתה
''שיהיה בהצלחה!'' הוא אמר וניגש לאחת הדלתות הקרובות לדלת שהצביע עליה
'אני מניח שזה זה..' חשב דואי ולקח נשימה עמוקה
'אולי הוא צודק.. אולי אני יכול להוריד את המסיכה במקום הזה ולהיות פשוט עצוב, לא, לא עצוב, להיות אני.' הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה.

אוקיי, אז מלא זמן לא העליתי פרק.. הייתי קצת בלחץ בגלל כל עניין הקורונה..איך עובר עליכם, הקוראים שלי, התקופה המוזרה הזאת?
אם יש מישהו שמרגיש רע הוא תמיד יכול לפנות אליי, אני מקווה שהפרק (מהספר הלא כל-כך מעודד שלי😅) יעודד אותכם קצת..
אוהבת אותכם ומעריכה כל אחד ואחת מכם! שיהיה שבת שלום!⁦♥️⁩