"ג'ימין בוא תאכל איתנו את ארוחת הערב" ג'יסו קראה לי מהמטבח, את רוב היום אני מעביר בגינה לבדי בשביל לא להיתקל באחד מילדי בית האומנה. אני לא יודע למה הם כל כך שונאים אותי בלי שום סיבה אבל זה גורם לי לשנוא אותם בחזרה. במיוחד את היונגמין, הוא הכי גדול מילדי בית האומנה והכי מציק, כולם מתנהגים כמו השפוטים שלו ומאמינים לכל מה שהוא אומר, אפילו צוות בית האומנה.
"אני מגיע" קראתי באנחה והתקדמתי אל השולחן, מבחין כי כל המקומות תפוסים למעט הכיסא שליד היונגמין. איזה כיף. "אין לך למה לשבת כאן שמן, אתה לא צריך לאכול" הוא אמר בשקט כך שאף אחד לא ישמע זאת מלבדי. "תסתום היונגמין" עניתי בעצבים.
"בתיאבון לכולם" הצוות בירך וכל הילדים ענו בחיוך אבל אני נשארתי במבט הכועס שלי. מתח ועצבים מילאו אותי לאורך הארוחה, למה הוא לא יכול להיות קצת נחמד? אך מיד לאחר שהמחשבה עברה בראשי הוא הניח את ידו על שלי ושרט אותה. "תפסיק!" צעקתי בלחישה והוא חייך חיוך מרושע, החיוך של היונגמין. הוא נעץ את ציפורניו חזק יותר בעור ידי העדין ואני בטוח שישארו עליו סימנים. אם אני אנסה להגיד לצוות, הילדים ישנאו אותי יותר על שהלשנתי או שהיונגמין יהפוך את זה עליי כמו תמיד. ניסיתי להזיז את ידו משלי אבל שריטה עמוקה שלו גרמה לי לקפוץ במושבי ולידו להתנגש מתחת לשולחן, יוצרת רעש חזק וגורמת לכל העיניים להביט בי. ידי התחילה לדמם ואחזתי בה בכאב, "מה קרה?" המטפלת שאלה אבל היונגמין הקדים אותי, "ג'ימין שרט אותי" הוא הרים את ידו מתחת לשולחן וסימנים עדינים הופיעו עלייה, הוא עשה את זה לעצמו!
"לא נכון, זה בכלל הוא ש-" התחלתי להסביר אבל המטפלת קטעה אותי, "אני לא מאמינה עליך ג'ימין, שוב אתה מתנהג באלימות כלפי היונגמין? לך לחדר שלך מיד" היא אמרה בכעס ואני קמתי בלי להתווכח, מזעיף את פניי ועוזב את השולחן.
"אני שונא אותו, אני שונא את כולם!" צעקתי בעצבים ברגע שהגעתי לחדרי וידעתי שאף אחד לא שומע אותי. בעטתי בקיר שוב ושוב למרות שזה כואב, יותר מכל אני שונא את עצמי. שכבתי במיטה ולא הצלחתי לעצור את הבכי שלי, אני כבר מתוסכל. אני רוצה לעבור לבית אומנה אחר, מתי כבר אצא מכאן ואתחיל חיים חדשים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
התעוררתי לקול השעון המעורר ואחזתי בראשי בכאב ועייפות, אני אפילו לא זוכר מתי נרדמתי אתמול, אני רק זוכר שבכיתי הרבה. מיטתי הקטנה בבית האמנה החדש כל כך לא נוחה.. ישנתי רע ללא ספק, אם ניתן לומר בכלל שישנתי.
"ילדים כולם ערים?" שמעתי את המטפלת צועקת "הסעת בית הספר תגיע בקרוב"
הלוואי ובבית הספר היה יותר טוב, גם שם אני בודד כל הזמן. אני לא מצליח להתחבר לשאר הילדים מהסיבה שאני עברתי כבר שישה בתי אומנה ובתי ספר בחיי, ואני רק בן 17.. מנחמת אותי העובדה שבקרוב ימלאו לי 18 ואעזוב את בית האומנה הזה.
YOU ARE READING
Stockholm Syndrome // Jikook (boyxboy)
Fanficתסמונת סטוקהולם- תופעה פסיכולוגית שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו. חייו של ג'ימין אינם החיים האידיאליים ביותר, כל חייו גדל בודד מאחר שאיבד את הוריו בתאונת דרכים קשה כשהיה...
