המסע אחר ולהלה | פאנפיק אוונג׳רס

פרק 1- פיטר בורח מכולם

נקודת מבט- פיטר פארקר

נשמתי עמוק. ''יום חדש, לשרוד מחדש,'' אמרתי לעצמי. מתחתי את הכובע של הקפוצ'ון מעל לראשי, ופתחתי את דלת הבית החוצה. אחרי זמן מה, הגעתי לשער בית הספר, ונשמתי לרווחה. אף אחד ברחוב לא זיהה אותי. אבל האתגר רק מתחיל.
דחפתי את דלתות בית הספר ונכנסתי. כמעט הגעתי ללוקר שלי, אבל חיכתה שם חבורה של בחורות שהתלחששו. אולי אני אחזור לקחת את המחברות בהפסקה.
הגעתי לכיתה והתיישבתי בקצה. כעבור שלוש דקות נד נכנס גם לכיתה, איתר אותי, והתיישב לידי.
"יו, בוקר טוב חבר! איך עובר היום שלך עד עכשיו?'' עשינו את לחיצת הידיים הסודית שלנו.
"אתה צוחק עלי? נאלצתי להתחבא מאחורי עגלה של בייגלים ולתפס על בניין בשיפוצים כדי לחמוק מכתבי החדשות והשעה עוד לא שמונה.'' עניתי לו בעייפות.
עבר קצת יותר משבוע מאז שהכריזו בחדשות שאני רוצח, שהרגתי את מיסטריו, שהרסתי את לונדון, ושאני, פיטר פארקר, הוא ספיידרמן. לפני יומיים העזתי לצאת שוב מהבית, אבל בכל מקום אני מוצא מישהו שרוצה לשאול אותי שאלות, לכסח אותי מכות, לפלרטט איתי או לראיין אותי. אין לי רגע של שקט, אבל רוב הביקורת כלפי עכשיו לא חיובית בכלל. רק אתמול דיווחתי למשטרה על מה שבאמת קרה בלונדון, ברחתי שם מהמעצר השכונתי כי הם לא האמינו לי, והייתי צריך לברוח מצוות שלם של עיתונאים שארבו לי בכניסה לבניין.
''יו, פארקר, למה רצחת את מיסטריו?'' פלאש נכנס לכיתה ונשען על השולחן שלי. ''אני אישית לא מאמין לחדשות, כי אתה רכרוכי מכדי להיות ספיידרמן, אבל אני סקרן לשמוע את דעתך בנושא.''
''פלאש, אני לא הרגתי את מיסטריו. ואם תשאל אותי עוד פעם אחת אולי אני אהרוג אותך במקום.''
''אווו, אתה מאיים עלי? עכשיו שכולם חושבים שאתה ספיידרמן, אתה מרגיש שאתה יכול להיות חזק מספיק כדי להרוג אותי?''
''פלאש, עזוב אותנו,'' אמר נד.
''ואני מניח שאתה העוזר של ספיידרמן,'' מבטו של פלאש עבר לנד.
''כן, ואני מאוד גאה בזה,'' אמר נד והסתובב ממנו. נשמע צילצול, ופלאש הלך מאיתנו למקום שלו, אבל לא לפני שזרק עוד כמה הערות.
בהפסקה הצלחתי לתפוס את אם-ג'יי. היא בדיוק יצאה משיעור רובוטיקה, ודיברה עם חברה שלה.
''הי, אם-ג׳יי!'' קראתי לה.
היא התנצלה בפני החברות שלה, והתקדמה לעברי. ''כן, פיטר?''
''לא יצא לנו לדבר על זה כמו שצריך עדיין, בעיקר בהתחשב בכמות האנשים שעוצרים אותי כל הזמן,'' אמרתי לה. ''אבל... את גם מתייחסת אלי כאל רוצח?'' שיחקתי באצבעותי, לחוץ.
אם-ג׳יי פערה את עייניה. ''לא! ברור שלא, פיט! אני לא יודעת איך מיסטריו מת, אבל אני יודעת שאתה הצלת את העיר לונדון ועוד עשרות אלפי אנשים! גם אם הרגת אותו, אני בספק אם מה שהראו בחדשות נכון, בהתחשב במקרנים המיוחדים שלו.''
בפעם הראשונה מזה שבוע וחצי, הרגשתי שלא הכל אבוד. רק דבר אחד הפריע לי. ''אז למה לא אמרת לי כלום בטלפון? התחלתי לדאוג.''
''פחדתי שהתקינו מעקב על הטלפון שלך. לא רציתי שישחררו לחדשות גם את ההתכתבויות שלנו,'' היא אמרה.
''אז הכל בסדר בנינו?'' שאלתי.
''כן,'' היא ענתה ונישקה אותי.
שאר יום הלימודים נראה פחות רע אחרי זה.