הארי פוטר+פרסי ג'קסון=?

פרסי.

נ.מ פרסי.

פקחתי עניים.
ראותי התמלאו במים.
נשמתי נשימה עמוקה,
מה שקרה עכשיו תיהיה טראומה לכל החיים.
שמעתי צעקות.
צרחות מעל המים.
אבל לא יצאתי.
הדבר האחרון שאני זוכר זה את העניים של הארי המלאות איימה בוהות בי.
שמעתי מעל המים את המנהל דמבלדור, קורא לעזרה, את הארי צועק, את הרמיוני צווחת, את סגל המורים זועק, והכי כואב את אנבת' בוכה.
היא יודעת שאני חיי, אבל היא עדין דואגת לי.
זה שבר את ליבי.
שמעתי את דמבלדור קורה: "תוציאו אותו!"
נשמתי נשימה עמוקה.
ועצמתי עניים.
הרגשתי שני זרועות נוגעות בי ומעלות אותי למעלה.
הכרחתי את עצמי להיות רטוב והרגשתי שמעלים אותי למעלה.
"זזו הצידה!" שמעתי קול נשי צועק.
אני מניח שזאת פרופ' מגונגל.
פקחתי עניים, והתיישבתי.
כל העניים הפנו עלי.
"מה קורה פה?" שאלתי.
"אתה נפלת מגובה די גבוה." אמר רון. "ו-"
"שקט, מר וויזלי." אמרה פרופסור מגונגל. "אתה ומר פוטר גרמתם לזה ואתם ואתם תישאו בתוצאות ."
רון השתתק.
"זה לא אשמתם ." אמרתי. "זה-"
"מר ג'קסון." אמרה פרופ' מגונגל בקול שקט. "עברה עליך עכשיו טראומה לא פשוטה, אני חושבת שכדאי שתנוח."
"מה?, לא!" אמרתי. "אני מרגיש בסדר גמור."
היא הכניסה לי משהו לתוך הפה. "הנה תשתה את זה." אמרה פרופ' מגונגל. היא דחפה לי בכח שיקוי מוזר לתוך הפה ואילצה אותי לבלוע אותו.
בין רגע הרגשתי עייף, ראתי הטשטשה ואיבדתי את ההכרה.
____________________

שפרסי פתח את העניים הרגשתי רגשות מעורבים.
הייתי בשוק.
כאילו איך הוא חיי?
אבל גם הרגשתי הקלה עצומה.
אחרי מה שקרה דמבלדור זימן אותנו למשרד.
רון, אני להרמיוני השפלנו מבט.
"סליחה על מה שקרה פרופסור," אמרתי, "פשוט-"
"אין צורך להתנצל." אמר. "זימנתי אתכם בגלל שפרסי לא היה צריך לשרוד נפילה מגובה כזה, ולהרגיש טוב."
"לאיפה זה מתקדם?"
"כפי שאתה יודע אני חשדתי באנבת', ובפרסי."
"כן..." אמרתי.
"יש לי תאוריה מי הם, ואם אני צודק אנחנו בבעיה."
"מי אתה חושד שהם?" שאל רון.
"חצויים." אמר.
הרמיוני פערה עניים.
"מה?!" צווחה. "חצויים?!, זה מטורף!"
"מה זה חצויים?" שאל רון.
"זה בני אלים." אמר.
"בני אלים?" שאלתי.
"פשוט המשמעו." אמר. "הם ילדים של אלים עם כוחות קסם חזקים ביותר."
"של איזה אלים?" שאלתי.
"אני חושד שיוונים." אמר.
"אבל אני צריך הוכחות." אמר. "אני רוצה שתמשיכו לשים עליו עין."
הנהנו.
"אתם משוחררים." אמר.
ויצאנו מהמשרד.
_________________________________

נ.מ אנבת'.

ששמעתי שפרסי נפל מגובה שכזה, התחלתי לפחד. אבל ששמעתי שהוא נפל לתוך מים נרגעתי קצת, אך עדין הייתי מודאגת.
בכיתי כל כל עד שהרמיוני לא הבינה מה קרה.
אבל לא יכולתי להפסיק.
הייתי שבורה.
אבל הוא חי.
רציתי כל כך לבוא לראות אותו אבל ידעתי שזה יסכן אותנו בחשיפה, וגם ככה לא יאפשרו לי להכנס אז פשוט חיכיתי.
"היי," שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי וראיתי את הרמיוני.
"היי," אמרתי ומחיתי את הדמעות.
"את בכית?" שאלה הרמיוני בפליאה.
לא הסתכלתי לה בעניים.
"אנבת', מה קרה?"
"כלום."
"אנבת', גם קודם שפרסי נפל את בכית."
עדיין לא הסתכלתי לה בעיניים.
"אנבת' מה קורה פה?" אמרה הרמיוני.
לא עניתי.
"אנבת', את מכירה אותו?"
לא עניתי.
"אנבת'..." אמרה הרמיוני.
"אני לא מכירה אותו!" צעקתי.
היא נרתעה.
"סליחה... אני פשוט... מבולבלת." אמרתי.
"למה?"
"כי..." ניסיתי לחשוב על תירוץ. "הכרתי משהו שקרה לו מכרה דומה." אמרתי.
"אה." אמרה הרמיוני. "מה קרה לו?"
"הוא... נפל מצוק והוא.. אה... לא שרד."
"אוי, אני מצטערת אנבת'."
"זה בסדר." אמרתי.
השתחררה ביננו שתיקה מביכה.
"אז.... רוצה שאני יביא לך משהו לשתות?" שאלה.
הנהנתי.
היא חייכה אלי.
ואני רק חשבתי על פרסי ומה קורה לו.