הארי פוטר+פרסי ג'קסון=?

פוסידון

נ.מ הארי.

שאתה עומד מול אבא עצבני של חבר שלך, זה לא טוב.
אבל שאתה עומד מול אבא עצבני של חבר שלך והוא עוד אל, אז אתה כבר בבעיה רצינית.
"אממ... פרסי לא ימות..." אמר רון. "טוב, אולי כן, אבל-" הוא נעצר שראה את הפרצוף של הרמיוני.
פוסידון הרים גבה.
"מממ... בדרך כלל פרסי מצליח מאוד בבחירת חברים..." מילמל פוסידון.
לא נראה שהוא התכוון להעליב, אבל רון האדים כלו, והשפיל מבט.
פוסידון נאנח.
"פרסי תמיד הגיבור, אני לא רוצה שהוא יפגע." אמר באנחה.
"והוא לא. אנחנו נדאג לזה." אמרתי בביטחון.
"ואיך בדיוק?" שאל פוסידון. "הרי אתם לא באותו מקום, ואתם לא יכולים להשתוות לכוחות של וולדמורט. אם הוא יהיה בצרה..." הוא נעצר, אבל הוא לא היה צריך להשלים את המשפט, הבנו טוב, טוב, לפי מבטו מה יקרה אם פרסי ימות או יסתבך בצרה.
"אנחנו מבינים." אמרה הרמיוני בחשש.
פוסידון הינהן, אך לא נראה מרוצה.
"אני רוצה שתוציאו את פרסי מכל זה." אמר.
"מה? לא!" אמרתי. "אני חייבים את פרסי!"
"אתם מסכנים את פרסי," אמר פוסידון.
"פרסי בחר להסתכן," אמרה הרמיוני.
"לא," אמר פוסידון. "אתם קפיתם עליו לבחור."
השפלתי מבט. היה משהו במה שאמר.
"אני לא רוצה, שיקרה משהו לפרסי." קולו התרכך,
ונראה שהתכוון לכל מילה. "פרסי תמיד היה הגיבור, והוא כל הזמן הסתכן, ובכל פעם לא יכולתי למנוע את זה." הוא נעצר לרגע. "אבל עכשיו כן."
"הלורד," אמרה הרמיוני. "פרסי ג'קסון בידיים טובות."
רון היסתכל עליה, מבולבל.
"בידיים של וולדמורט?" שאל בתמימות.
פוסידון הרים גבה.
"לא!" אמרה הרמיוני בזעף. "בידיים שלנו. אנחנו נדאג שהוא יחזור בחיים. אני מבטיחה."
פוסידון נאנח.
"היה עוד מישהו. גיבור, שחשבו שיחיה הרבה." אמר בצער, פוסידון.
"זה לא קרה. הוא מת. והאמת שזה היה לא מזמן,
וזה לא היה בשליטתו של אף אחד. אל תבטיחי דברים שאת לא יודעת אם הם יקרו או לא, עלמתי הצעירה."
"זה יקרה." המשיכה בעקשנות הרמיוני.
"אתם מדברים איתי בכנות, ובנחישות." אמר פוסידון. "ואני מאמין לכם. אבל יש דברים שאי אפשר לשלוט בהם."
"אולי," אמרתי. "אבל אם פרסי ימות. והוא לא. הוא ידע שהוא עשה את זה בניסיון לעזור לנו."
"זה מסוכן,"" אמר פוסידון.
"אולי," אמרתי. "אבל אתה אף פעם לא לוקח סיכונים?(מוכר לכם המשפט הזה?😉)
פוסידון נאנח.
"בסדר," אמר. "אבל אני מניח שכולנו יודעים מה יקרה אם פרסי יפגע או ימות."
הנהנו.
הוא הסתובב, אבל אז נעצר.
"הסבו את מבטכם אם אתם לא רוצים להפוך לעפר." אמר.
לא ידעתי אם זה בצחוק או לא, אבל הסבתי את מבטי, וכך עשו גם רון והרמיוני. שאור זהוב כיסה אותו, כך ראיתי מזווית העין, והוא התפוגג.
נראה שהאל שם עלינו עין. אבל אני ידעתי שהוא לא האל היחיד.